אחרי שבע שנים בדרכים הגעתי (יהודית תורכיה יוסף) למחנה חאשד בתימן יחד עם בעלי. במחנה ילדתי את מרגלית שנפטרה ולאחריה את רפאל. בשנת 1949 כאשר רפאל היה בן שלושה חודשים עלינו לארץ, בעלי טס לפני ביום שבת ואני ורפאל למחרת ביום ראשון. רפאל היה ילד בריא, לבן יחסית ושמנמן. האחות בעלייה למטוס אמרה לי שאני משקרת ושהוא בן שנה, מרוב שהיה גדול, ואפילו לא האמינה לי שהוא שלי בגלל שהיה לבן ויפה. היה לו סימן היכר- נקודת חן-שומה מתחת לעין ימין שלו. בעלי ז"ל היה נוהג לומר עליו שהוא לעולם לא ילך לאיבוד בגלל הסימן הזה.
בארץ הגענו למחנה עולים בעתלית. האמהות והילדים שהו במשך כל היום בבית הילדים ובערב כשהילדים ישנו בבית הילדים ההורים היו חוזרים לישון בצריפים במחנה. אחרי כמה חודשים כשהילד רפאל היה בערך בין שנה וכמה חודשים (מעריכה שהיה בן שנה וחצי) אני (יהודית) הייתי בתחילת ההריון עם הבת השנייה. רפאל לא הרגיש טוב, היה לו חום. הוא נלקח לבית החולים רמב"ם בחיפה, וביום רביעי כשהגעתי לבקר אותו בבית חולים עם ההסעה שסיפק מחנה העולים, לא נתנו לי להיכנס. אחת האחיות הסכימה להראות לי אותו רק דרך חלון הזכוכית. רפאל, ששמע את קולי, נעמד על רגליו, הושיט את ידיו ובכה "אמא, אמא" שאני אקח אותו. המראה של הילד הבוכה והקורא אליי וחוסר היכולת לגשת אליו ולחבק אותו, גרמה לי ללכת הצידה, כדי שלא יתעצב וימשיך לבכות. המראה הזה של רפאל עומד במיטה ובוכה מציקה לי ומדירה שינה מעיניי עד עצם היום הזה. אם הילד היה באמת חולה, הוא לא היה נעמד ! הוא לא היה מזהה את קולי ! ראיתי אותו ערני ומלא חיות, לא כמו שילד חולה נראה.
בפעם הבאה שהגעתי התבשרתי שהוא נפטר ונקבר, אין גופה, אין תעודת פטירה ואין הסבר.
למחרת המקרה, העבירו אותנו לרעננה, לא יכולתי לנסוע לבית החולים כדי לברר מה עלה בגורל בני. לא הייתה תחבורה מסודרת, הייתי בחודשי היריון ראשונים בהם הייתי חולה מאוד. עד היום אני חולמת שדופקים לי בדלת, ומספרים לי שרפאל חי ושהכל טעות. רק אחרי ועדת שלגי באיחור של 45 שנה קיבלתי תעודת פטירה חדשה לגמרי (נופקה בתאריך 1.6.1995) והודעה שלפי הרישומים ועל פי תיק מספר כך וכך בבית חולים רמב"ם הילד נפטר ממחלה ונקבר בחלקה מסוימת בבית הקברות מחנה (נווה) דוד, בחיפה. התעודה מכילה המון שגיאות כמו טעות בשם המשפחה, שם האב חסר, ללא מספר תעודת זהות, ללא תאריך לידה, סיבת הפטירה כתובה עם טעויות ורופא הילדים שלנו אמר שהיא כתובה בשגיאות ולא ייתכן שנכתבה ע"י רופא. הבת הגדולה שלי ביקשה מבית חולים רמב"ם את התיק הרפואי של רפאל ונמסר לה שהתיק אינו קיים ושכל התיקים מהתקופה ההיא נשרפו. היא התקשרה גם לבית העלמין "מחנה (נווה) דוד" בחיפה, ונאמר לה כי אין בכלל חלקה כזאת. אם זה לא מספיק בכדי לאשר שהתשובה הזאת הייתה שקר וכזב, אפשר לראות את התאריך המומצא של הפטירה- דצמבר 1949. ואני זוכרת בבירור כי הייתי בתחילת ההריון עם הבת השנייה שלי כאשר התבשרתי על מותו כביכול של רפאל. הבת שנשאתי בבטני נולדה בפברואר 1950.
יעקב אבינו, שבנו נמכר למצרים ואמרו לו שהוא מת, לא התנחם עד שהוא פגש אותו. אני מרגישה בדיוק כמוהו, לא אתנחם עד שאראה את בני.
במהלך השנים יהודית מעולם לא שכחה את רפאל ושמרה את בגדי הינקות שלו, אשר תפרה ורקמה. שמרה בארון וכל הילדים והאחים למדו שעל הבגדים האלה לא שואלים את אמא. יהודית הביאה לעולם 12 ילדים נוספים, טיפלה בהם במסירות ואהבה, במקביל לבעלה אשר עבד בחקלאות במהלך היום ואחר הצהריים עבד מביתו כשוחט. אחת הלקוחות ממוצא אירופאי שהייתה מגיעה לקבל את שירותיו, הייתה מסתכלת על יהודית ועל האח הקטן שהיה דאז, בנימין, ומבקשת לקנות אותו בכסף. יהודית מספרת שהיא זוכרת איך בכל פעם מחדש הגברת הייתה מספרת שעשו לה דברים באירופה ושהיא לא יכולה להביא ילדים. בכל פעם מחדש יהודית הייתה צריכה להסביר לה שהיא לא מוכנה למכור אותו כי הוא הבן שלה. האחות הבכורה שהייתה כבת תשע, מוסיפה שהגברת המכובדת הייתה מנסה כל פעם מחדש לשכנע את אמא: "זה יקל עליך בעבודות הבית, יש לך הרבה כביסה ואוכל להכין, ויש לך הרבה ילדים"...
את נושא החטיפות בכלל לא תיארו לעצמם. אב המשפחה נהג לומר שלא יכול להיות שיהודים יעשו זאת ליהודים אחרים. הוא היה כל כך צדיק שביקש שימחקו את רפאל מפנקס העולה שלו, כי אז היה זכאי לשמיכה נוספת בעבור הבן שאיננו.
יעקב אבינו, שבנו נמכר למצרים ואמרו לו שהוא מת, לא התנחם עד שהוא פגש אותו. אני מרגישה בדיוק כמוהו, לא אתנחם עד שאראה את בני.