בשנת 1949 נולד לאמי בן בשם שמואל עמיאל, בשנת 1952 קרתה תאונה מצערת, כששמואל היה בהשגחת סבתו, נכווה מפתיליה כנראה באיזור החזה והבטן. שמואל נלקח לביה״ח ״אסף הרופא״ נחבש וטופל, והושאר להשגחה. כשהגיעו האם והסבתא לבקר את שמואל, למיטב אבחנתן של האם והסבתא, מצבו הגופני של הילד נראה טוב, ואף חייך לשמחת מראה משפחתו עפ״י עדות האם.
לאחר מספר ימים בודדים בביקור הבא של האם, התבשרה מביה״ח כי הילד מת. בבקשתה לראות את גופת הילד טענו ביה״ח כי הם מטפלים בעניין, לא נמסרה תעודת פטירה ואף לא נתנו לאם לראות את גופת הילד. מאז המקרה האם נכנסה לדיכאון ולא הרשתה לילדיה לבקר אצל רופא ללא קשר למצבם הרפואי עד גיל מבוגר.
יש לציין שלשמואל ישנם חמישה אחים, אחד מהם קשור לחברה קדישא, וניסה למצוא ברשומות וכן בבית העלמין רמזים לפתרון התעלומה ללא הצלחה.

אמי היתה תמיד בצער גדול וגם הסבתא, ולא הסכימו לדבר איתנו על המקרה, וכל השנים ניסיתי לשאול שאלות מפני שזה היה לי מאוד מוזר. ותמיד אמי מילמלה משפטים לא ברורים ובכתה, לכן לא רציתי לצער אותה. אבל זה לא נגמר כאן. אחריו נעלם אח נוסף.

אליעזר היה שמו, בגיל עשרה חודשים אימי שמה לב שאליעזר לא מטיל שתן, פנתה איתו לבית החולים אסף הרופא ומיד הוא אושפז. זה קרה בשנת 1957. מיותר לציין שהורי היו מעוטי יכולת, וכן השפה העברית היתה קשה עבורם ולא היתה שגורה בפיהם. אימי ואבי טענו שלקחו את אליעזר במצב טוב והיו בטוחים שלמחרת ישחררו אותו מבית החולים, אבל הדבר הרע מכל קרה, ושוב בפעם השניה התבשרה שהתינוק נפטר ולטענת הרופא הילד בלע אבן ולכן לא היה יכול להטיל את מימיו.

הצער היה גדול, אימי היתה באבל כבד ובדיכאון אחרי שאיני איבדה שני ילדיה, מאז גם סרבה בכל תוקף לפנות את ילדיה לבית החולים. אני זוכרת שבגיל שבע חליתי בדלקת ריאות, והרופא הפנה אותי לבית חולים דחוף, אימי סרבה למסור אותי לטיפול רפואי בבית החולים, ואמרה ששם הורגים ילדים, ואין לה אפילו קבר ללכת אליהם. גם לאליעזר אין תעודת פטירה. למרות שאבי התעקש לקבל את הגופה, הם סרבו ואמרו אנחנו נטפל בכל הסידורים שצריך, עד היום אני הולכת עם לפיד בוער בבטן.