לקראת תחילת שנת הלימודים בבית הספר התיכון נקבעה לנו פגישה עם אחות בית הספר. זה היה בקיץ של שנת 1967, אחרי המלחמה, ואמי ואני הלכנו ל"עירונית א'", כמו שקראו אז לגימנסיה הנחשבת, נרגשים. אני זוכר את הכתובת שקידמה אותנו: קללה נגד המורה לאנגלית, מרוחה לאורך הקיר. המורה הזאת התאבדה לימים בקפיצה ממגדל משרדים.

האחות בשביס ושמלת אחיות ירוקה שלפה את התיק מהערימה שעל שולחנה והחלה לעיין בו. היא שאלה על מחלות ילדות ועל הרגלי צחצוח שיניים, ואז, ללא כל התראה מוקדמת, ניחתה המהלומה: "אני מבינה שהיה כאן אח גדול", אמרה פתאום. דממת מוות הוטלה בחדר. אמי כבשה את מבטה ברצפה ואני לא הבנתי כלום. זה נמשך כנצח. לבסוף הפטירה אמי: "כן, היה לו אח והוא נפטר".

אחר כך הלכנו הביתה שותקים. בערב, אחרי שאבא חזר מהעבודה, נפתח הצוהר - נפתח ונסגר מיד. הוריי אמרו לי שהם מצטערים שלא סיפרו לי כל אותן שנים, אבל לפני הולדתי נולד להם ילד אחר. דן הם קראו לו. הוא היה בן שישה שבועות במותו, כך סיפרו לי. הוא מת ממחלה. הם אפילו לא הביאו אותו הביתה מבית החולים, כנראה בית החולים דג'אני ביפו, לימים צהלון, בו נולדנו אני ואחי הצעיר. הם אמרו לי מאיזו מחלה מת, אבל אני לא זוכר עכשיו מהי, אולי צהבת. מה שאני זוכר היטב היה ההסבר לכך שלאחי אין קבר: הוריי אמרו לי שדן היה חולה ולכן הוא לא נימול ומכיוון שלא נימול - אין לו קבר. כך קובעת ההלכה, אמרו לאבי, שמעולם לא ידע מהו ההבדל בין פסח לפורים. מאז ידעתי שהיה לי אח ואין לו קבר.

לתינוק שלא נימול אין קבר? שאלתי אתמול את הרב בני לאו. "שטות מוחלטת", פסק הרב, "אין דבר כזה". ולילד שלא מלאה לו שנה (אני מכיר מישהו שלהוריו אמרו שלאחיו המת אין קבר בגלל שלא מלאה לו שנה במותו)? "זו שטות גדולה עוד יותר", פסק הרב.

את אחי המת לא חזרנו עוד להזכיר לעולם. אותי הטרידה המחשבה מה היה קורה אלמלא מת, ואיך ומתי הייתי אני בא לעולם ואם בכלל, אילו חי, אבל דן הוחזר לארון השלדים של המשפחה, ממנו הוצא לרגע בעל כורחה, ואליו הוחזר מיד והדלת הוגפה עליו. לעולם לא הזכירו אותו יותר אצלנו. כמו בהרבה נושאים אחרים בדור הורינו: הם לא סיפרו ואנחנו לא שאלנו.

האם ייתכן שגורלו של דן לא רבץ על חייהם כעננה שחורה עד אחריתם? האם ייתכן שלא שאלו את עצמם למה אין לו קבר? ככה הם קנו, בקלות בלתי נסבלת שכזו, את הסבר השקר שניתן להם, בלי לערער ובלי להקשות? ומעל לכל, האם חלפה אי-פעם במוחם המחשבה שדן חי וקיים איפשהו בעולם? את תיק דן הוריי סגרו בשלשלות ברזל. אחרי מה שעברו בחייהם, ניצולי אירופה, הם כנראה לא יכלו להתמודד גם עם השאלות הללו. ואולי נטרפה עליהם שנתם מדי לילה והמחשבות על דן לא הרפו מהם, ורק לנו הם לא סיפרו, כפי שהיה מקובל אז? למרבה העצב, אין עוד את מי לשאול.

למקרא סדרת הידיעות שפרסם עמיתי עופר אדרת בימים האחרונים, על היעלמות הילדים, אני מתחיל לשאול את עצמי איפה דן. אתה חי, דן, אתה מת? אם אתה חי, אנא השמע קול. בטח לא קוראים לך דן, ואולי כן. יליד ראשית שנות ה-50, אולי אתה גר ברחוב המקביל? ואולי בעיר אחרת? בארץ אחרת?

תום, בננו שמת בגיל שנה בשנת 1988, קבור בחלקת הילדים בקריית שאול. סביב קברו היו נעוצים במשך השנים עשרות מוטות ברזל חלודים על קברים זעירים של ילדים אלמונים. יד נעלמה כיסתה לפני כשנתיים את חלקת הילדים הזאת ברצפת בטון, ואת עמודי הברזל החליפו לוחות שיש, שהונחו בחטף על הקברים, מבלי להצמידם לאדמה. על לוחות האבן האחידים הללו נחקקו שמות, לעתים רק שמות משפחה, ללא כל ציון נוסף, לא תאריך, לא שמות ההורים. חלקם כבר שבורים. לפעמים עברה בי המחשבה שאחי הגדול דן טמון שם, ליד בני הקטן תום. עכשיו אני מתחיל לפקפק גם בזאת.

לבננו קראנו דן. הוא כבר בן 30.