"[...]על רקע המאבק לשחרור המדינה מהשלטון הצרפתי, שלווה במעשי אלימות כלפי היהודים, החליטו גם מסעודי וסולומון שושן לעלות עם שלושת ילדיהם לארץ. הם לא העלו בדעתם מה מצפה להם כאן.

“זה היה מסע בלהות", אומר דני. “נסענו, מאות יהודים, באוניית משא, במכלאות של הפרות למטה, ואמי הייתה בהריון, חודש שביעי, שמיני. ירדנו בנגב, באופקים, היו שם שלושה–ארבעה בתים, שתי מנורות דולקות ברחוב. ברקע שמענו פיצוצי פגזים, יריות, פחדנו שאמא תמות, אחרי כל התלאות באונייה. היא נסעה לבית החולים, לדעתי זה היה סורוקה, והילד נולד. אבא, אחרי שאמרו לו ‘הכל בסדר, תבוא בעוד כמה ימים', לקח אותי. נסענו מאופקים לבאר שבע, הגענו, ואבא שאל את הרופא ‘איפה הילד?'. אמר לו ‘הילד נפטר'. הייתי המום, אני זוכר את הרגש, אני הולך לראות אח קטן ואין כלום, אין תינוק, ולא היו שום הוכחות. בדיעבד, אנחנו חושבים שאולי זה קשור לחטיפת הילדים. אז אולי יש לנו אח קטן שמסתובב בינינו, לא יודע, אולי העלימו אותו?

“אמא הייתה שבורת לב. התמוטטה. זו הייתה פעם שנייה בשבילה, כי בקזבלנקה היא איבדה את הבכור שלה, אחד לפנַי, גם הוא נפטר. זה קרה ב–44' ושוב ב–55'. היינו בהלם. אבל הם לא דיברו על זה, כדי לא להעיר את השדים. היו דיכאונות, הרבה דמעות, קיבלו את זה כגזירה מאלוהים, ההורים שמרו מסורת מאוד חזק. יש לי זיכרון של עצבות, אבל אין לי פרטים. כנראה גם אני שמתי מחסום, רק לא לפגוע באמא, להרגיע. פעם ב–20 שנה היו אומרים פתאום ‘הילד הראשון היה חתיך, יפה', אבל אסור לדבר, אסור להעיר על זה, באופן אוטומטי שמתי מסך. אולי זה פגע ברגש ביני לבין גבי, כי הפתיחות שלנו לספר, לשפוך את הלב, הייתה בגיל הרבה יותר מאוחר, בשנות ה–30 לחיינו".

דני שושן, מתוך כתבתו של אבישי מתיה: http://www.maariv.co.il/culture/music/Article-536156