עדות מאת סימה האם:

זה היה בשנת 1962, בירושלים. הייתי בתחילת החודש התשיעי להריוני וקצת דיממתי ונבהלתי, אז הלכתי לדבר עם רופא. הלכתי למשגב לדך. תכננתי ללדת שם בכל מקרה. הלכתי שיגיד לי מה לעשות.

קיבל אותי הרופא. לא תכננתי ללדת, באתי לשאול שאלה. היה לי עוד לפחות חודש. אבל הם נתנו לי זריקת זירוז. הייתי בת 24-25, והתחלתי ללדת, לידה ראשונה. הלידה עברה בשלום. מיד לאחר הלידה הרופא לקח את הילד, זה היה בלילה. בית חולים מאד קטן ונשארתי לבד בחדר. אפילו לא באה אחות. לבד. לחמניה בסופר היה יותר קשה לקחת מאת התינוק שלי אחרי שילדתי. רק בבוקר הגיעה אחות לנקות אותי ולראות מה איתי. את התינוק לא ראיתי יותר.

אחרי כמה זמן הוא הגיע שוב, אמר שלקח לו זמן למצוא אינקובטור עבור התינוק. שאלתי למה צריך אינקובטור. הסביר לי שהדופן של הבטן לא תקין, והוא שלח את התינוק באינקובטור להדסה עין כרם. כעבור כמה ימים בעלי נסע להדסה, הראו לו תינוק עם תחבושת קטנה על הבטן. הכל כל כך מוזר. אלו היו שנים שכל כך האמנו ברופאים, לא עלה בדעתי שיכול לקרות משהו. האמון שלי ברופאים היה מקסימלי. ועובדה גם שאח״כ באופן פרטי, הלכתי לאותה רופאה ששייכת לאותו בית חולים. כלומר, תביני את האמון שהיה לי ברופאים. מלאכים מהשמיים.

לבעלי אמרו שהילד מת, לי אפילו לא טרחו להגיד. לי לא אמרו באופן אישי כלום. אני גם לא זוכרת איך.. לא יודעת.. לא יודעת למה לא הלכתי להדסה, למה לא עשיתי. האמון שלי היה כל כך מלא בהם. אני לא יודעת איך להבין את זה, היום, לא הייתי מתנהגת ככה. זו הלידה הראשונה שלי. הייתי בריאה. הכל היה בסדר. הייתי תמימה מאד, מטומטמת, לא ידעתי שום דבר.

ערב אחד אני יושבת ורואה טלוויזיה, אני רואה שלוש נשים שמדברות לטלוויזיה, מצולמות מהגב, מספרות שילדו בבי״ח ולקחו לנו את הילד, ולא היה תיק ומסמכים, ואמרתי ״אלוהים, זה הסיפור שלי!!״, רק אז התעורר בי כל הדבר. הן מספרות את זה על תל אביב, אני מספרת את אותו סיפור על ירושלים. רק אז התחלתי לחשוב איך נרדמתי כל השנים האלה. הן אמרו את אותן המילים שרצו לי בראש.

יצאנו מביה״ח בלי מסמך, בלי כלום. כשבאתי לביה״ח הייתה בחורה צעירה שקיבלה אותי, שרצתה לפתוח תיק, והרופא אמר לה – אין צורך. אין צורך. ככה שאין מסמך, אין שום דבר.

הן סיפרו את הסיפור שלי, ורק ככה.. אותן המילים.. וחשבתי, איך הן יודעות את הסיפור שלי.. איך הן יודעות..

ומאז זה לא נותן לי מנוח. אני רואה שזה קרה לכל כך הרבה אנשים. לא דיברנו על זה. ידענו שזה קורה במחנות העולים, אבל בבית שלנו? לא שמעתי על אף אחד ככה. לא חשבתי על זה. כל כך האמנתי ברופאים. אמונה עיוורת. לא חשדתי. כלום. רק כשהן דיברו.. זה הסיפור שלי..