זה הכוח העיקרי שלי בעצם בכל הסיפור הזה, סבתא שלי. כשילדה תאומות בבית החולים שאלה אותה אחת המטפלות שהכירה, האם תהיה מוכנה למסור ילדה לאימוץ: "יש לך כבר את בנ-ציון ואת מזל" (אמא שלי, בתמונה איתה). סבתא שלי היתה כל כך המומה מהשאלה, סיפרה לי אשתו של דוד שלי, שהגיע עד אליה לשאול מה לעשות. התמימות, ואולי גם העובדה שניצבה מול מטפלת שהעניקה לה כל כך הרבה כפי שהיא תפסה את זה, גרמו לכך שהיא התביישה לומר לה מיד שהיא לא מסכימה. אחר כך הודיעה לה שהיא מסרבת. כשחזרה לבית החולים כמה ימים אחרי כן, הודיעה לה המטפלת שאחת הילדות נפטרה. וזהו. אין גופה ואין קבר.
מה עבר בלבה ובראשה, אני יכול רק לנחש. זה הרגע הקשה. אני לא מאמין שסבתא שלי, כפי שהכרתי אותה על יושרה והתום שבה, יכלה לעכל שמישהו יעשה דבר כזה. זה היה נשגב מבינתה. אבל גם ההיפך לא היה נתפס. יש דברים שמרגישים אם הם נכונים או לא, תחושת בטן ברורה. יחסי הכוח לא איפשרו לדור הזה להשמיע את קולו, אבל לאט לאט מתעוררים הנכדים ודורשים תשובות, ואם לא תשובות – לפחות זיכרון. אנו מקיימים יום מודעות בעצמנו מפני שהממסד מכחיש את השואה הזאת. בסוף לא תהיה ברירה מפני שיבינו את האשליה הזו: שבעצם איננו זקוקים לו, שהקול והזיכרון והאמת תלויים רק בנו.
שלומי חתוכה
האחות פנתה לסבתא שלי: יש לך בבית הרבה ילדים. בן-ציון ומזל, ועוד ילדים לא שלך. איך תטפלי בעוד שתיים? אולי תרצי למסור אחת לאימוץ?...