ילדתי את יונה בתימן ועלינו לארץ כשהיא הייתה בת 8 חודשים. הילדה הייתה בהירה מאד.

התיישבנו במחנה של עין שמר. היו בו אוהלים גדולים עם מוטות ושמיכות והיינו מביאים אוכל הביתה עם תלושים. באותו זמן עוד הינקתי את התינוקת והיא הייתה בריאה ושלמה.

בחורף באו ואמרו לי, 'תביאי את התינוקת, שלא תתקרר ותהיה חולה. אנחנו נשמור עליה בבית החולים, בטיפת חלב, ואת תוכלי לבוא ולהניק אותה מתי שתרצי'. ובאמת הייתי הולכת להניק בערב ובבוקר והם היו נותנים לה לאכול בשאר היום. גם אז הילדה הייתה בריאה לגמרי.

ככה זה נמשך שבוע, ואז ערב אחד הגעתי להניק אותה כרגיל, ובבוקר למחרת הגעתי שוב וכבר לא מצאתי אותה. שאלתי, איפה יונה הילדה שלי? אמרו לי, 'היא הקיאה בלילה ולקחנו אותה לטיפול בכרכום'. התעקשתי, ביקשתי לראות אותה. אמרו לנו שהם לא יודעים איפה היא נמצאת בדיוק.

למחרת עברנו לגור בצפון, בדיר אל-קאסי (לימים אלקוש), וכל הזמן הזה חיכינו שיחזירו לנו תשובה, אבל לא אמרו לנו איפה הילדה. אבא המשיך לחפש אותה ולשאול ולא קיבל תשובה.

התימנים של פעם לא שאלו הרבה שאלות, הם האמינו לכל מה שאמרו להם. החיים היו קשים, פרנסה לא קלה, תחבורה קשה והתנהגו אלינו באטימות. במשך הזמן התייאשנו.

אחרי 18 שנים קיבלנו מכתב גיוס על שמה של יונה, אבל שום דבר לא השתנה ולא קיבלנו תשובות. אחרי שנה וחצי עלינו לירושלים כדי לחפש אותה במשרד הפנים – הם זימנו אותנו ושילמו לנו על הנסיעות. השכן שלנו ליווה אותנו לשם, לא הכרנו את הדרכים ואת השפה והיינו זקוקים לתרגום.

במשרד הפנים הגשנו את פרטי הזהות של יונה, אבל גם שם לא מצאו אותה. עד ליום מותו, אבא שלי התעקש שהיא עדיין חיה.