רומיה שרעבי

מתוך עדותה של רומיה שרעבי ממשפחת סאלם מתימן על חטיפת בנה דוד- חסן:

"1949. כאשר עלינו לארץ לקחו אותנו במטוס ישר לעין שמר. מהסוכנות באו ולקחו את כל הילדים שהיו במטוס לכמה שעות כדי שנתארגן. אחרי כמה שעות כשסידרו אותנו באוהלים החזירו את הילדים. לאחר שהייה של זמן לא רב באוהלים הגיעו האחיות ולקחו את הילדים בטענה שאיננו יודעים לטפל בילדנו והם יעשו זאת יותר טוב.
הם לקחו את הילד שלי, שמו דוד חסן סאלם. הוא היה בן שנתיים. 1950. הם לקחו אותו למקום שנקרא בית תינוקות. אני הייתי באה יום יום לבית תינוקות, לוקחת אותו הביתה, משחקת איתו, מטפלת בו ומכבסת את הבגדים שלו ובערב מחזירה אותו לשם. בימים גשומים הייתי באה לבקרו ולא לוקחת אותו הביתה.
באותה שנה ירד שלג כבד במשך שלושה ימים ולא יכולנו לבקרו. לאחר שפסק השלג הלכתי לבקרו והגעתי באיחור. באותה שעה הילדים אכלו ולנו ההורים שאיחרו לא נתנו להיכנס כי איחרנו. היינו אני ואחותי. הלכנו מסביב למבנה לחלון להציץ כדי לראות אותו. אז ראיתי אותו ושמעתי אותו מבקש מהאחות עוד עוגייה. הוא אמר לה: "עוד עוד" והיא אמרה " מספיק! אין עוד". מילים אלו שלו זכורות לי היטב עד היום.
למחרת שוב באתי לבקרו, אני ועוד הורים רבים. הדלת הראשית הייתה סגורה ולא נתנו לאף אחד להיכנס. ההורים ראו שסגור וגם אני, לכן הלכנו מסביב לבית ושם פגשתי רופא והוא שאל אותי "את מי את מחפשת?" עניתי "את הילד שלי". הרופא ענה בפשטות "הילד מת" ועוד אמר "כל ילד שמת שולחים אותו למשרד". לאחר ששמעתי שהילד מת צעקתי ובכיתי ואמרתי שאני רוצה לראות את הגופה שלו. הרופא גירש אותי ואמר "תסתלקי מפה". הלכתי לבעלי, לאחים ולמשפחה וסיפרת להם שהילד מת.
למחרת הלכתי שוב למשרד אליו שלחו אותי. קראו ברמקול את שמות הילדים שמתו וקראו להוריי הילדים. קראו בשם בני והלכתי למשרד כמו שביקשו. שאלתי "איפה הילד ומה איתו? קראתם בשמו". אמרו לי "אין שום ילד!".
לאחר 18 שנים כאשר גרנו ברמת השרון קיבלנו צו גיוס לילד דוד חסן סאלם. לא החזרנו תשובה ולא פנינו לצבא. לאחר מספר ימים באו מהצבא לחפש את הילד, סיפרנו להם את הסיפור. אז שמענו וקראנו כי יש עוד ילדים כאלה והחלו בחיפושים אחר ילדי תימן האבודים. הלכנו למשטרה כדי שיחקרו ולקחנו תעודת עולה עם הפרטים על הילד . התעודה נשארה במשטרה עד היום או שאבדה. לא חקרו ולא קיבלנו שום הודעה או ידיעה עד היום.

אני תקווה כי בעזרתכם נוכלו להגיע לחקר האמת בגורלו של בננו.

נהורית שרעבי

לאחר שהייה של זמן לא רב באוהלים הגיעו האחיות ולקחו את הילדים בטענה שאיננו יודעים לטפל בילדנו והם יעשו זאת יותר טוב.







לאחר ששמעתי שהילד מת צעקתי ובכיתי ואמרתי שאני רוצה לראות את הגופה שלו. הרופא גירש אותי ואמר "תסתלקי מפה". הלכתי לבעלי, לאחים ולמשפחה וסיפרת להם שהילד מת.