דמותה של אחותי רינה זכורה לי במטושטש. אולי הדמות היתה נעלמת לגמרי לולא הדברים שצצו שגרמו לנו לחדד את הזיכרון ולבחון מחדש את הנושא. כאשר כל זה קרה היינו ילדים, ולא חקרנו ולא שאלנו, בנושאים כבדים עשינו מה שביקשו מאתנו. היום הנושא הפך עקרוני והרצון לדעת את האמת הפך להיות כאש בוערת בעצמותינו.

הגענו לארץ בדצמבר מהאי דג'רבה שבטוניס בסוף 1954, שנים עשר נפשות (כולל סבא וסבתא) עם התינוקת רינה בת שנה וחצי ונשלחנו למעברת "קקון" שליד חדרה. חודשיים לאחר עלייתנו לארץ התקררה רינה ואמא לקחה אותה לרופא במרפאה של קיבוץ המעפיל, משם נלקחה כנראה לבית החולים "הילל יפה" ונתבקשה להשאירה עד שתחלים. אמא חזרה למעברה אולם כאשר חזרה למחרת היום לבקר אותה בבית החולים אמרו לה שהתינוקת נפטרה. אמא, עולה חדשה שאינה מבינה טוב עברית, קיבלה את רוע הגזרה בבכי מר וחזרה למעברה והודיעה לאבי כשחזר מהעבודה בקיבוץ המעפיל בסוף היום. אבי קיבל את זה בתדהמה, הוא רצה לחקור להבין ולראות, איך הפכה מתינוקת מקוררת שעזב בבוקר לתינוקת שנפטרה למחרת היום בבית החולים. הדבר הציק לו והוא רצה לראות את התינוקת בפעם האחרונה. אמרו לו שהתינוקת נשלחה ל"אבו-כביר" בלי לטרוח להודיע ולהחזיר אותה להורים ולתת להם לקבור אותה לפי הדת היהודית. אבי נסע באוטובוסים מהמעברה ל"אבו-כביר" ששם הראו לו תינוקת חתוכה חתכים עמוקים "לבחון את סיבת המוות". המראה הזה היה קשה להרבה הורים ובמיוחד לאבי, שהמשפחה היתה הכל עבורו.

כדי להבין מה עבר עליו, צריך להיכנס לאותו עולם שאבי ואמי באו ממנו. הורי באו ממקום שבו היה להם מכל טוב, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. אבא היה עצמאי, בעל נגריה, ומאוד מכובד חברתית ע"י כל שכבות הציבור. הם באו ממשפחה מאוד דתית (אחי אימי היה הרב הראשי של דג'רבה), שלא היו מסכימים לעולם לבצע ניתוחים לאחר המוות ובטח לא לתינוקת בת שנה. הם ויתרו על הכל על מנת להגשים את החלום "בשנה הבאה בירושלים". הם קיבלו בהבנה את העובדה שנשלחו לצריף (או אוהל אני לא זוכר) במעברה, הם קיבלו את זה שאבא הפך להיות פועל בקיבוץ "המעפיל" שהגיש חזיר בחדר האוכל והיה נאלץ לקחת איתו כל יום סנביץ עם מרגרינה על מנת לא לנגוע באוכל הלא כשר של הקיבוץ. את כל זה היה מוכן לקבל תמורת אהבת הארץ, אבל לנתח תינוקת לגזרים ללא בקשה או אישור ההורים בשם "קידום המחקר", זה שבר אותו. מבחינת אבא צריך להיות לא אנושי לבצע דבר כזה. אבל את כל הכאב לקח אבא פנימה, הוא לא חלק אותו עם ילדיו הקטנים או עם אשתו. כאב לו שהוא התפתה לאנשי הציונות שעודדו את היהודים לעלות ל"ארץ זבת חלב ודבש" והוביל את משפחתו במסע הייסורים הזה. באותם רגעים שזה קרה, הוא רצה לחזור לצרפת אולם אחרי שיחות ארוכות עם פקידי הסוכנות שהסבירו לו שזה נעשה ב"שם המדע" ועם חשיבה מה המשמעות לחזור עם עשרה נפשות ללא כל ויתר על הרעיון. את הכאב ואת ההתחבטויות הוא לקח אתו אל הקבר ועד היום אנו יכולים רק לנחש מה חש בלבו.

שנה שנתיים אחרי זה (בסביבות 1956-7) אמא סיפרה על מפגש מוזר שקרה לה בקופת חולים בנתניה (שאליה עברנו אחרי המעברה בקקון) שם פגשה אחות שהייתה חדשה בקופת חולים ושהכירה מהמרפאה במעברה, האחות אמרה לה שיש לה סוד לספר לה לגבי הבת שלה, רינה, ושהיא עסוקה היום אבל אם תבוא מחר והיא תתפנה לספר לה. אמא באה למחרת היום והאחות פשוט נעלמה ולא באה יותר. אמא התיחסה לדבר כסיפור מוזר ותו לא והסיפור נשכח.

אבא כמעט הצליח להשכיח מאיתנו את מה שעבר עליו. עד שיום אחד, אחרי שאבא נפטר (ב-1978), אמא אוספת אותנו ומספרת על חלום מוזר שחלמה. אבא מופיע בחלום ואומר לאמא "רינה לא מתה, היא חייה חפשו אותה". אמא אמרה זה כנראה אמיתי וביקשה מאתנו רק לבדוק אם היא לא זקוקה לנו. אבל אם טוב לה, אז לא להפריע לה בחייה החדשים. הדבר האחרון שהיא רצתה היה לגרום לה חס וחלילה זעזוע מיותר. עם בקשה מוזרה זו לא ידענו היכן להתחיל. מרים אחותי שהיה לה גישה מתוקף עבודתה החלה לחפש במרשם התושבים לפי מספר תעודת הזהות של רינה (באותה תקופה מספר תעודות הזהות היו עוקבות). יום אחד מצלצל הטלפון בעבודה (בתחילת שנות השמונים) ואחותי מרים נשמעת מבועתת. "קיימת רינה אחת עם תעודת זהות זהה, נשואה עם שני ילדים". אנחנו נפגשים נרעשים מהידיעה ולא יודעים מה לעשות. כל הסיפור על "ילדי תימן" החל פתאום להיות אישי, התחלנו להרגיש מאוד פגועים. בעזרת חבר בני שרעבי ממרמורק, הצלחתי לעלות על עיכבותיו של הרופה שתיפל אז במקרה של רינה ופגשנו אותו, כיום פרופסור מכובד במכון ויצמן (פרו' רייתמן ניפטר לפני מספר שנים), שכמובן לא זכר שום דבר ולא רצה לזכור את התקופה שהוא הגדיר כ"חשוכה" של אותה שנה (כששאלנו אותו למה "חשוכה"? הבהיר שהיו הרבה חולים ולא היו תנאים לטפל בהם) ושלח אותנו למקום היחידי שלדעתו יש מידע זה באבו-כביר. הלכתי לאבו-כביר לקרא את הדו"ח לאחר המוות. הראו לי דו"ח בכתב יד על תינוקת בשם רינה שהגיע לשם ועשו לה ניתוח לאחר המוות. מרים אחותי ניסתה מצידה לברר במשרד הפנים איך יתכן שאחותי שנפטרה מופיעה במרשם התושבים כנשואה עם שני ילדים. במשרד אמרו שהיתה טעות והשם פשוט נמחק ממרשם התושבים.

חזרנו למשבצת הראשונה בלי אפשרות להתקדם.

לאחרונה בסוף שנות התישעים קראנו מאמר בעיתון, שבו כותב בעל המאמר שהוא יליד טוניס שעלה ב- 1954 שנלקח להורים מאמצים. ואביו מאמצו כאשר הגיע לגיל ה- 70 הודה בפניו שהוא לא אביו האמיתי והוא נלקח מהוריו בלי ידיעתם ב- 1954. זה הדליק שוב את הזיכרונות והתקוות.

אבל לא היה לנו הפעם קצה חוט והחלטתי לפחות להנציח את זה בזיכרון המשפחה בספר שכתבתי "בית אבי". אמא נפטרה גם היא בנתיים בט"ז בשבת תשס"ז (4.2.2007).

יהודה חלפון