לפני שבועיים ישבתי על המדרגות בתחנה המרכזית בחדרה וחיכיתי לאוטובוס. פתאום משום מקום ניגש אליי גבר, פחות או יותר בגיל של אבא שלי, והושיט את ידו לעברי. לחצתי אותה. "זה בסדר אם אשב לידך רגע?" הוא שאל. אמרתי לו שכן וניסיתי להיזכר אם הוא מוכר לי מאיפשהו.

״אני לא מאמין שאני פוגש אותך, ראיתי אותך בטלוויזיה ואמרתי לעצמי שאני חייב לדבר איתך פעם״, הוא אמר.

״לדבר על מה?״, שאלתי.

״דיברת בתוכנית על חטיפות הילדים, נכון?".

"כן, גם".

"אתה יודע שגם במשפחה של אבא שלך היה מקרה כזה?״.

״לא ממש. פעם שמעתי משהו על תאומות, אבל אבא שלי אמר לי שהוא לא יודע על המקרה הזה כלום״, אמרתי.

״הוא גם לא יגיד לך כלום, אני מכיר את זה מהבית״.

״מה זאת אומרת?״.

״גם אצלנו היה מקרה כזה. להוריי נולד ילד, שביעי בסך הכל והראשון שנולד בארץ, לקחו אותו לטיפול שולי בבית חולים והחליטו להשאיר אותו שם לבדיקות וכל מיני דברים כאלה. אחרי כמה ימים, אמרו להוריי שהוא מת. ככה, מת. בלי תעודת פטירה ובלי קבר. אני נולדתי אחריו, כל חיי שמעתי את אמא שלי ממלמלת ובוכה בשקט על בנה. עד יום מותה היא לא האמינה שהוא מת. כל פעם שניסיתי לברר פרטים על המקרה הזה עם אבי ז״ל ואחיי שיחיו, הם לא היו מוכנים לדבר על זה, אמרו שהם לא יודעים, לא זוכרים, כלום, ופשוט החליפו נושא. ככה היה גם סבא וסבתא שלך והתאומות שלהם, פשוט אמרו להם שהם מתו, בלי תעודת פטירה ובלי קברים״.

״מאיפה אתה יודע את כל זה על המשפחה שלי?״, שאלתי.

״היינו שכנים כל החיים, מהמעברה באגרובנק, ואחרי זה גרנו רחוב לידם בגבעת אולגה״.

בית יולדות בירושלים בשנות החמישים (צילום: דוד רובינגר)

האוטובוס הגיע וקטע את השיחה בינינו. הרגשתי מסוחרר ודידיתי עד למושב הפנוי הראשון, אך לא יכולתי לעצור את עצמי, ועוד לפני שהתיישבתי, הוצאתי את הנייד והתקשרתי לאבא שלי.

״אמרתי לך כבר, אני יודע שהיו תאומות, אבל לא יודע כלום על הסיפור הזה״, הוא אמר.

״איך יכול להיות שאתה לא יודע על זה כלום? ההורים שלך לא דיברו על זה?״.

״עבר הרבה זמן מאז, לא זוכר. אתה יודע שאני לא זוכר דברים״.

״אבל רגע, היו תאומות והן מתו, עד כאן זה מה שאתה יודע, נכון?".

"עד כאן נכון".

"ואין תעודת פטירה, קבר, משהו?״.

״אתה יודע כשהעבודה חלשה בסופרמרקט, לוחצים אותנו חזק״.

״מה זאת אומרת?״.

״מחפשים אותנו על קטנות, אבל אתה יודע איך אומרים - תעשה את העבודה שלך כמו שצריך ושים פס על העולם״.

״איך זה קשור עכשיו?״.

״קשור למה?״.

״לתאומות״.

״לא יודע על זה כלום, לא זוכר. שמע, קוראים לי כאן, אני חייב לנתק".

לא ידעתי איך להתמודד עם המידע הזה שנחת עליי ככה פתאום. כעסתי על אבא שלי, לא יודע אם בגלל שלא רצה לדבר על זה, או בגלל שבאמת לא היה לו מושג מהפרשה. לא הצלחתי להבין איך אפשר לא להתעניין ולחקור את היעלמותן של שתי אחיותיו.

מצד אחד זה באמת בלתי נתפס, מצד שני ידוע שאחת הבעיות הגדולות של פיענוח פרשת חטיפות הילדים היא ההדחקה וחוסר שיתוף פעולה מצד המשפחות.

רצה הגורל וכמה ימים לאחר מכן, בזמן שאני ממהר בדרכי להוציא את בתי מהגן, אני פוגש את רחל, אחותו הגדולה של אבי, אחרי שנים שלא פגשתי אותה.

"אבא שלך התקשר אליי לפני כמה ימים ואמר לי ששאלת על הילדות שנעלמו, בוא אליי ואספר לך הכל", היא אמרה.

כשהגעתי אליה בערב גיליתי שהיא להוטה לדבר על הפרשה הזאת, שהסיפור הזה יושב לה כבד על הלב. תוך כדי הכנת הקפה, היא הוציאה מהתיק שלה חבילת דפים מהודקת.

"אתה רואה את זה? זה מסמך רשמי של משרד הפנים, הפכתי את העולם בשביל להשיג אותו", היא אמרה.

ביקשתי ממנה שתחכה עם זה רגע, עד שנשב בחוץ ואקליט את השיחה כדי שדבר לא יישכח. יצאנו למרפסת עם הקפה, הוצאתי את הסמארטפון ולחצתי על תוכנת ההקלטה.

"קודם כל, הן לא היו תאומות, אנשים אולי עושים את החיבור הזה, כי שתיהן היו ואינן עוד, וחוץ מזה, אבא שלך באמת לא יודע על זה כלום", היא אמרה. "לראשונה קראו אילנה, והיא באמת נפטרה בילדותה. אני יודעת שהיא נפטרה, כי אבא ראה אותה מתה בעיניים שלו ויש לנו תעודת פטירה שלה. אני הייתי קטנה, אבל אני זוכרת שאבא הביא לנו חתיכת לחם וזית, שזה מנהג אבלות, זאת אומרת, התאבלו עליה.

"לשנייה קראו דליה, כל הזמן אמרו עליה שהיא נעלמה, היום אני בטוחה שחטפו ומכרו אותה. כשהיא הייתה בת שלוש, הייתה לה דלקת אוזניים, לא תגיד משהו חמור, בסך הכל דלקת אזניים. ואז לא היו קופות חולים וגם לא היה בית חולים בחדרה. אז אמא לקחה אותה לבית חולים העמק בעפולה, שיטפלו בה.

"כשהן הגיעו, ביקשו ממנה להשאיר את הילדה ולחזור בעוד יומיים. אחרי יומיים אמא חזרה לבית החולים ואמרו לה שבאותו הלילה בו הביאה את הילדה, היא מתה. אמא שאלה: איך מתה? לא הבאתי אותה לכאן גוססת, הייתה לה רק דלקת אוזניים. אמרו לה: גברת, אנחנו מצטערים, הילדה שלך מתה. אמא לא האמינה להם, אבל אמרה להם בסדר, אני רוצה לראות אותה. אמרו לה שהיא לא יכולה לראות אותה, אלה הנהלים של בית החולים ואין מה לעשות.

"עליה לא התאבלנו בבית. שנה אחרי שאמרו שהיא מתה, אבא ראה שעדיין משלמים לו עליה ביטוח לאומי. הוא הלך לביטוח לאומי ואמר להם - אמרתם לי שהיא מתה, אז איך אתם עדיין משלמים עליה ביטוח לאומי? אמרו לו שזו טעות ומחקו אותה מהמערכת.

"הם היו תמימים, ההורים שלי, הם לא האמינו שיהודים מסוגלים לעשות להם דבר כזה. אמא לא האמינה להם שהיא מתה וכל הזמן דיברה איתי עליה, על הילדה שלה שלקחו ממנה, וגם כל הזמן חזרה ואמרה לי שיש לה עיניים בצבע ירוק-חום כמו שלי ושל אבא שלך, ושצבע העור שלה היה בהיר, זאת - כדי לתת לי סימנים מזהים, אם פעם ניפגש.

"לפני כמה זמן אמא באה לי בחלום וביקשה ממני לא לשכוח את הילדה שלקחו ממנה. אז הלכתי, הפעלתי קשרים דרך כל מיני אנשים והבאתי את המסמך הזה. אתה רואה, זאת רשימת הילדים שלהם, ואין דליה. ריבונו של עולם, ילדה בת שלוש, כבר מדברת, הולכת, נגיד שהיא מתה כמו שאמרתם, אבל היא נולדה, נכון? על זה אין ויכוח, אז איפה היא ברשימה? פשוט העלימו את קיומה, הייתה כלא הייתה, איננה".

רועי חסן. לטור:

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4740504,00.html