שמי יפה דיין (שם נעורים: יום-טוב) , תאריך לידה 16/06/1946 ,היום בת 70 , ילידת טהרן, כאשר עליתי ארצה בקיץ 1962. התחתנתי בינואר 1964 עם בעלי דוד דיין, גרנו בנתניה ולאחר החתונה עברנו לחולון. נכנסתי להריון ראשון בחודש מרץ 64' על בני הבכור. בכל מהלך ההיריון, ההיריון היה תקין לחלוטין, הייתי בחורה צעירה ,רעננה, נמרצת בת 18 בהריון הראשון שלה בחייה, לאורך כל ההיריון הייתי מטופלת בטיפת חלב בשיכון עממי בחולון.

ב -10/10/1964 הייתה לי בבית ירידת מים, משם אני ובעלי נסענו לבית החולים דג'אני (צהלון) ביפו, ילדתי בשעה 1:00 בבוקר לידה טבעית ,רגילה לחלוטין ללא שום סיבוכים. ילדתי תינוק בריא עם משקל נאות (מעל 2 קילו) . התינוק היה יפה תואר עם עיני טורקיז ,בהיר עם שיער שחור (מאוד דומה לבני השני שנולד אחריו-חזי, מופיע בתמונה הראשית). מאותו רגע ראיתי את התינוק שלי רק פעם אחת ,בחדר התינוקות כשהוא שוכב במיטה בחדר התינוקות כאשר הוא לא מחובר לשום מכשיר רפואי או מטופל ע"י אחד מאנשי הצוות. היה לי המון חלב בחזה ומשום מה לא הרשו לי להניק אותו ולו אפילו פעם אחת. בכל פעם שהייתי רוצה ללכת ולבקר את התינוק שלי, בני בכורי בחדר התינוקות , כאשר רק הייתי מתקרבת לחדר התינוקות, עמדה שם אחות גי'נג'ית ( בחיי שאני זוכרת את פניה ואת העיניים הרעות שלה במדויק) כשהיא עומדת כמו שוטר בכניסה, וחוסמת עם גופה את הכניסה כדי שלא אוכל להתקרב לבן שלי ,היא הייתה מגרשת אותי חזרה לחדר.

הייתי חלשה מאוד והתעצבתי כאשר לא נתנו לי לראות ולהניק את בני, בעוד שלכל הנשים בחדר היולדות נתנו להניק ולראות את הילדים שלהם. יום אחד מרוב שבכיתי התעלפתי כי לא נתנו לי לראות את הילד שלי. יומיים לאחר הלידה, בעלי וגיסתי הגיעו לבית החולים לבקר אותי ואת בני, כשחזרו מחדר התינוקות סיפרו לי כמה הוא חמוד וכמה שהוא יפה ובריא. ביום הרביעי לאחר הלידה אמא שלי הגיעה לבקר אותי ואת התינוק, כשבאנו לחדר התינוקות, אמרו לנו שלקחו אותו למקום בשם ויצ"ו (שנמצא ליד בית חולים איכילוב).

ביום הרביעי לאחר הלידה, בעלי נסע לויצ"ו. כאשר הגיע לשם אפילו לא פתחו לו את השער, צעקו לו "לך הביתה ,אסור לך לראות אותו, אתה תעביר לו חיידקים, אין כניסה למבוגרים והילדים ידבקו ואין כניסה לזרים" ולא נתנו לו בכלל להיכנס .

ביום החמישי לאחר הלידה נסענו אני ובעלי שוב לויצ"ו וכאשר שוב לא נתנו לנו להיכנס ולא פתחו לנו את השער, שוב צעקו לנו מעבר לגדר "לכו הביתה, התינוק שלכם מת!!!" בעלי התחיל לצעוק להם שהוא נולד בריא לחלוטין, ראינו אותו והוא היה במצב בריאותי תקין לחלוטין ואיך זה הגיוני, בנוסף הוא אמר להם שיראו לנו את הגופה לפחות וכי עלינו לקבור אותו, שיתנו לנו אישור מהרופא או משהו שמעיד על הפטירה. הם המשיכו לצעוק לנו ללכת הביתה ,שהתינוק שלנו מת ושקוברים את התינוק בקבר אחים. חזרנו הביתה בוכים, מדוכאים ועצובים. בעוד שכל הנשים והמשפחות חזרו הביתה בידיים מלאות אנחנו חזרנו בידיים ריקות.

כשחזרנו הביתה אמא של בעלי התעקשה שנחזור לויצ"ו, כי איך זה יתכן שלא מעבירים לנו לפחות את הגופה של התינוק ,הרי הוא היה חמישה ימים חי ועלינו לקבור אותו בדרך המקובלת.

ביום השישי לאחר הלידה נסענו פעם נוספת לויצ"ו, אני ובעלי ,לאחר שהתחננו אליהם ובכינו בשביל לקבל את הגופה שלו, הם "שיכנעו" אותנו בטענות של: "אתה עוד צעיר ואשתך גם צעירה", אתם תביאו עוד ילדים, אנחנו בבית חולים אחראים על הילדים המתים ואנחנו קוברים אותם ונחסוך לכם הוצאות, אין גופה, אסור לנו לתת לכם את הגופה" , אחרי שבעלי ניסה להיכנס בכוח זרקו אותו משם ושלחו אותנו הביתה. לא הביאו לנו שום תעודה, לא תעודת לידה, לא תעודת פטירה ולא גופה.

מאז ועד היום אני חולמת עליו בכל לילה , על הילד שלי , זה שהיה אמור לחיות בין ארבעת אחיו הנוספים (חזי, יעל, אילן ודלית). עולות שאלות מה איתו, איך הוא נראה היום ונקיפות מצפון נוראיות על איך האמנתי והייתי תמימה מול צוות הבית חולים ולמה לא התעקשתי יותר. מאז ועד היום כל גבר שאני פוגשת ברחוב שדומה לילדי אני חושבת שאולי זה הבן האבוד שלי.

היינו עולים חדשים, חסרי ביטחון ,בקושי יודעים את השפה, היינו תמימים והאמנו לכל צוות בית החולים, הגענו לארץ ציונים ,מאמינים וכמהים ולא האמנו שיהודי-ליהודי יעשה דבר כה שפל ויגנוב ילד מאמו דקות לאחר הלידה, לא האמנתי שכך ינצלו אותנו ועוד במצב שכזה.

לאחר הלידה ניסיתי להשלים כי אולי באמת הילד שלי מת , אך לאחר 11 שנה לאחר הלידה ראיתי ידיעה בחדשות בטלוויזיה "ב-1964 גנבו וחטפו 11 תינוקות בבית חולים דג'אני ביפו". את היום הזה מעולם לא אשכח , זהו היום בו הבנתי כי הילד שלי נחטף מבית החולים.

למחרת הכתבה, נסעתי לבית החולים דג'אני ביפו עם אחותי, רצינו להגיע לארכיון וכך אולי לגלות פרטים נוספים על המקרה. במקרה הפקידה הייתה מכרה של אחותי והיא הבטיחה לנו שהיא תעזור ותחפש מידע אודות המקרה בכל התיקים בארכיון, היא ביקשה מאתנו לחזור עוד שבועיים והיא תיתן לנו תשובה. לאחר שבועיים מתישים, בהם אני מתפללת, במתח ובצפייה גדולה אנו מגיעות שוב לבית חולים דג'אני , כולי רועדת והפקידה מודיעה לנו "אני מצטערת לאכזב אתכם אבל גנזו ושרפו את כל התיקים משנת 1964 ואין לי איך לחפש ולעזור לכם".

לעולם לא שכחתי אותו ולא אשכח אותו. רצינו לקרוא לו לאון, ולא הספקנו. מדי שנה, בתאריך 10 באוקטובר, אני חוגגת לו את יום הולדתו אבל לבד ולא איתו. אני נשבעת שעד יומי האחרון אעשה הכל כדי לגלות מה עם בני הבכור. אני מבקשת מכם, מתחננת, אנא עזרו לי. אני יום יום קמה בציפייה, חולמת ומייחלת ליום שאדע מה עלה בגורלו.

יפה דיין

----

Yaffa Dayan is looking for her first born who was kidnaped 4 days after his birth on October 10th 1964, from Daiganie (Zahalon) hospital, Jaffa. From there he was transferred to WIZO, Boulevard David Ha’Melech, Tel Aviv. If you know/met a man 52 years old that looks like one of his brothers in the pictures below, please contact us. Project “Dayan's brothers reunion”.

The mother, Yaffa Dayan, testimony: 'The kidnap of my first born in 1964'.

Hello, my name is Yaffa Dayan, ID number 026922104, I moved to Israel from Teheran on 1962, on 1964 I married my partner, David Dayan and we stayed in Holon.

On 10/October/1964 I went with my husband to Daiganie (Zahalon) hospital in Jaffa and gave birth to my first born at 1 am, a normal birth with no complications. I gave birth to a healthy baby boy with normal weight, above 2kg.

The baby boy was born beautiful, healthy, with turquoise eyes, light skin with black hair (very similar to my second boy that was born after him named Hezi).

I saw my baby boy only once, in the nursing room, lying in his bed with no need of any clinical machine/device nor was treated by any of the hospital staff.

My breast was full of milk but they didn't let me breastfeed him even once. Each time I wanted to visit my baby boy, my first born in the baby room, there was a nurse with red hair (I can swear I remember her face and her bad eyes clearly) that blocked my way. She was standing like an officer in the entrance, blocking the entrance with her body so I couldn't get close to my baby boy. She sent me back to my room.

I was very weak and sad when they didn't let me see and breastfeed my son. Other women in the delivery room were permitted to see and breastfeed their kids. One day I cried so much that I fainted because they didn't let me see my kid.

Two days after the birth, my husband and my sister in law came to the hospital to see me and my baby boy. When they returned from the baby room they told me how cute, beautiful and healthy he is.

On the fourth day after the birth, my mother came to see me and the baby. When we came to the baby room, they told us he was taken to a place named "WIZO" (boulevard David Ha’Melech 38, Tel Aviv, next to Ichilov hospital). I didn't understand why they took my baby to WIZO.

On the fourth day after the birth, my husband went to WIZO, when he got there they didn't open the gate, they yelled at him "go home, you are not allowed to see the baby, he will get infected from you" and they didn't let him in.

On the fifth day after the birth, we went (me and my husband) again to WIZO and again they didn't let us get in and didn't open the gate, again they shouted over the gate "go home, your Babyboy is dead"!

My husband shouted to them asking to see the body, as the baby was born healthy. We saw him and he was in good health condition and that is not reasonable. My husband told them that we need to bury him, if they say he died. From WIZO they kept shouting at us to go home, that our baby died and they buried the baby in a common grave.

We returned home crying, depressed and sad, going back home with empty hands.

When we came back home, my mother in law insisted that we will go back to WIZO, because it cannot be that we will not get the baby body. He lived for five days and we need to bury him according to the Jewish tradition.

On the sixth day after the birth my husband and I went again to WIZO, begging and crying for the baby body. They told us "You are still young and your wife is also young, you will have more babies. No body. We are not allowed to give you the body".

We neither got the birth certificate nor the death certificate.

From that day until today, I keep dreaming on my son every night, on my kid, the one that was supposed to live between his four other brothers. Many questions are raised on the fate of my son, how he looks like today. I have terrible pangs of conscience, why did I believe them and why was I so naïve, believing the hospital staff. Why I didn't insist more.

Every man I see in the street that looks like my kids, I think this is my lost son.

We were new citizens, missing confidence, we hardly knew Hebrew, we were naive and we trusted the hospital staff.

We came to Israel as Zionists with many expectations, we didn't believe Jewish, nurses at the hospital, can do such a horrible things and steal a baby from his mom minutes after his birth. I couldn't believe they will take advantage of us.

After the birth I tried to accept what happened to me. However, 11 years after the birth the TV news reported that “in 1964, 11 babies were stolen and kidnapped from Daiganie hospital in Jaffa”.

I will never forget this day. This is the day I realized my baby boy was kidnapped from the hospital. The day after the report, I went to Daiganie hospital in Jaffa with my sister, we went to the archive, trying to get more details on the kidnapping of my baby. The secretary knew my sister and promised she will help us and look for information about the birth in all the archive folders. She asked us to return after two weeks and she will give us an answer.

After two weeks with great anticipation, we went again to Daiganie hospital. I was shaking all over. The secretary told us "I am sorry to disappoint you but all folders from 1964 were burned and I cannot help you."

Every morning I wake up looking to hear news about my kidnapped son, every year on 10th of October, I celebrate his birthday without him.

Please help me to find my first born.

Yaffa and David Dayan, his parents and his brothers, looking for his return.