שמי רינה עוז בתה של תם בתיה ,אחות לשמעון, ציפורה ובת חן.
יחד עם הוריי ואחי שמעון, עלינו ארצה בשנת 1949 במרבד הקסמים.
סמוך לעלייתנו, אחי שמעון נעלם.
על מנת להבין מה עלה בגורלו של אחי, כתבתי מספר פעמים לכל מיני מוסדות ,נפגשתי עם חובב עמי בירושלים בנסיון להיכנס לארכיון ואולי משם לדלות חומר על אחי הנעדר-כמובן שהעלתי חרס בחכתי.
זהו סיפורה של אמי:
"כאשר עלינו ארצה למחנה עין שמר, לקחנו את שמעון בני לאוהל ילדים, מעיין בית תינוקות.
אני הגעתי להניקו כמה פעמים ביום, ולאחר שלושה ימים הגעתי בבוקר להניקו ומשום שלא מצאתיו במיטתו ניגשתי לאחות ושאלתי "היכן בני" ? האחות ענתה : הוא חולה ולקחנו אותו לבית חולים רמב"ם בחיפה".
חזרתי לאוהל שבורה וחסרת אונים.
לא ידעתי מה לעשות, למחרת נסעתי בבגדי שהיו לי כשעליתי ארצה לבית החולים רמב"ם בחיפה עם אהרון אחיו של בעלי(גיסי) שעלה לפנינו ארצה וכמו שאתם יודעים ומבינים , לא היתה לי שפה, כסףואוכל.
כאשר הגענו לבית החולים רמב"ם בחיפה שאלנו :"איפה שמעון בני"?
והראו לנו את המקום בו היה, ובמעמד זה אמרו לנו "שהוא מת"! וביקשו מאיתנו שנחזור למחנה.
גיסי אהרון, שאל "היכן הוא קבור"? ענו לנו "לא יודעים".
מאז בכל יום ולפעמים כמה פעמים ביום אני הולכת ומסתכלת אולי יש מישהו שדומה לו,אולי אפגוש אותו..."
ברצוני לספר לכם שאמא שלי תרמה לבית הכנסת ספר תורה על שם "שמעון" ומדי שבת הלכה
לבקר את בנה (את ספר התורה), עד לפני כשנתיים.
מאז אמא שלי עם דמנציה ורק מידי פעם היא רוצה לבקר את בנה (ספר התורה).
מיותר לציין שגם אני לעיתים קרובות מחפשת ותרה אחרי מישהו שדומה לאחי שמעון ,
אולי לבני דודי, אולי לבני דודותיי ואפילו לבניי.
עודני תקווה שנראה את שמעון אחי לפני מותה של אמי ,אולי תבוא לה ולנו מנוחה לנשמה.