עלינו מאיראן בשנת 1951, התחתנו שם. שנתיים היינו במחנות עולים ואז עלינו. בסופו של דבר הורידו אותנו בכוח בצריפים של קריית שמונה, בלי חלונות. אשתי, חנה בת רחל ז"ל, כבר היתה בחודש שמיני. הגענו ואחרי כמה זמן אשתי הרגישה לא טוב. לקחו אותנו לטבריה, לבית חולים הסקוטי. אשתי ילדה והביאה בת. לקחו את אשתי למקום אחר. הייתי הולך לבקר את הילדה ובכל פעם היו מראים לי אותה מאחורי חלון, לא נתנו לי להחזיק אותה. היה לה שיער ארוך. ילדה יפה שאני משתגע להיות איתה, היא הראשונה שלנו. במקביל אשתי היתה מאושפזת אבל במקום אחר.

אשתי השתחררה ובאנו לקחת את הילדה אבל הם התחילו לגמגם. היינו בארץ חודש-חודשיים והעברית שלי היתה לא טובה. הם מסמנים לי עם היד לכו, ואני לא מבין מה הם רוצים. לא היה מי שיתרגם. לא הראו לי את הילדה. ראיתי אותה לפני כן והכל היה בסדר. לא תעודת פטירה ולא שום דבר. היו צריכים להראות לי גוויה לפחות.

עד עכשיו כשאני הולך לטבריה הגרון שלי כאילו מישהו חונק אותי. אני הרגשתי שהיא לא מתה אלא לקחו אותה. אחרי זה הבן שלי, עם ההיריון של אשתי, פחדתי לקחת אותו לבית חולים. אמא שלי ועוד אישה מבוגרת, נתתי להן ליילד אותו. פחדתי מבית חולים. עד עכשיו עוד כואב לי והלוואי הייתי יכול לראות.

אשתי היתה עצובה. היתה בוכה כל היום "אני רוצה לראות את הילדה לפני סוף החיים שלי"

גואל רפאל

מנשה האח הבכור: אבא בא מס' פעמים לבית החולים וראה את הילדה. ההורים כל הזמן היו מדברים על זה. אני נולדתי באוהל בלידת עכוז במשך 6-7 שעות. אמא שלי היתה על סף מוות, באוהל ילדה אותי. בגלל הפחד שגם אותי יעלימו. אם ההורים "המאמצים" יגידו לילדה שהיא בעצם מאומצת, אז אולי נמצא אותה.