אני הייתי חולה בדלקת ריאות והייתי במיטה ואבא שבר רגל בתאונת עבודה והיה עם גבס (על כל הרגל).
עמנואל חלה בברונכיטיס. בזמנו הבן הבכור היה בן 9 ועוד 6 ילדים אחריו.
שנינו היינו חולים והרופאה אמרה להכניס את עמנואל לבית חולים ושמנו אותו ברמב״ם. עמנואל היה בבית חולים שלושה וחצי חודשים, נכנס בגיל 3 חודשים. אני הייתי לבד, לא היתה לי שום משפחה בארץ ושום עזרה מאף מקום. לאבא היה קשה מאד אבל הוא הלך כמעט כל יום לביה״ח לבקר את עמנואל והיו לי עוד 6 ילדים בבית ולא היה אף אחד שיטפל בהם. לכן, הלכתי מידי פעם הייתי מבקשת ממישהו לשמור על הילדים או משאירה את הגדולים להשגיח והלכתי מידי יומיים שלושה.
בבית החולים עמנואל חלה גם בדלקת ריאות. בביה״ח טיפלו בו וגם אניהתחלתי להרגיש יותר טוב. לאחר שלושה וחצי חודשים של אשפוז הודיעו לנו שהוא מרגיש טוב וראינו שיש שיפור ושהמצב הבריאותי שלו משתפר. למחרת שלחו לנו מברק בבוקר שנבוא לשחרר אותו ואמרו שהוא מרגיש טוב ואפשר לבוא למחרת לקחת אותו. למחרת, אני קמה בבוקר, התלבשתי והייתי מסתרקת והגיע אליי פתאום מברק נוסף והיה כתוב שהוא נפטר. השליח קרא לי את המכתב ואמר שהוא נפטר.
ואני לא ידעתי מה לעשות. התחלתי לבכות. שלחתי את הילדים לשכנים להתקשר לבעלי ולהודיע על עמנואל. הגענו במהירות והראו לנו איזו גופה ואמרו שהוא נפטר בניתוח. אנחנו ממש בכינו ולא רצו להראות לנו את הילד. אמרו לנו שאתם תהיו בבית העלמין ולא צריך להזמין אף אחד. אני, בעלי ואחי היינו שם. בא איזה רב, הביא לנו מזוודה. היינו עולים חדשים ולא ידענו עברית ולא ידענו את החוקים והמנהגים בארץ. הרב בא עם מזוודה קטנה (של בגדים לאדם אחד) והרב אמר שהוא הביא בתוך המזוודה את הגופה והוא קבר את המזוודה.
הוא אמר שבגיל כזה לא יושבים שבעה ולא בונים הקבר. תשכחו ואין קבר. בגיל כזה לא עושים קבר.
באנו הביתה. לא ישבנו שבעה ולא עשינו כלום. אח״כ אנשים באו ואמרו ״איך לא ישבתם שבעה על ילד כזה גדול״. כל הזמן בכינ, לא ישבנו שבעה ולא הדלקנו נר זכרון כי אמרו לנו לא לעשות את זה וממש לא ידענו מה לעשות. שלחו לנו תעודת פטירה. אח״כ ניסינו לברר ולא מצאנו שום קצה חוט ושוב שאין מה לחפש ושיש תעודת פטירה והוא נפטר אבל כל החיים אנחנו חושבים שהוא חי. קרה איזה שהוא בלגאן אבל הילד חי ואנחנו חסרי אונים ולא יודעים מה קרה וכל החיים אנחנו חושבים על זה. אנחנו ניסינו הרבה פעמים וכל הזמן אמרו לנו שהוא נפטר אבל הלב שלנו לא נותן לנו להאמין שהוא נפטר. הוא היה ילד יפה וגבוה ובבית החולים אהבו אותו מאד וכל הזמן אמרו לנו ״הוא לא הילד שלכם הוא שלנו״. אחרי שהילדים גדלו גם הם לא מאמינים שהוא נפטר אבל אנחנו לא מוצאים קצה חוט איך לעשות ומה לעשות וכולנו חושבים שבאיזה שהוא מקום הוא חי אבל הוא לא נפטר.