ציפורה דב

ההורים מנחם ואדלה דב עלו לארץ מעיראק בינואר 1951, נישאו בספטמבר 1951. ב-21 ליוני 1952 נולדה אחותי הבכורה ציפורה. הורי גרו אז במעברת כפר אתא. או עין המפרץ. ב-2 ליולי לקחה אמי את אחותי לרופא כפר- אתא והוא המליץ שתקח אותה לרמב"ם כי חשד שיש לה צהבת. כשלקחה אותה לבית החולים רמב״ם אמרו לה הרופאים להשאיר אותה למעקב ולחזור למחרת להניק אותה. כאשר הגיעה לבית החולים למחרת בבוקר, לא מצאה אותה בחדר הפעוטות בו השאירה אותה ביום הקודם. עברה במסדרון אחות ואימי פנתה אליה בשאלה; איפה הבת שלי... האחות הפנתה אותה לחדר מסוים שם אמרה לה תקבלי תשובה. כשנכנסה לחדר מצאה בו מספר אנשי צוות של בית החולים ואז ניגשה למי שנאמר לה שהיה הרופא המטפל והוא בחוסר רגישות משווע אמר לאימי שאחותי נפטרה ושעליה ללכת הביתה ולהגיד לאבי שהם צריכים לשלם על הקבורה לחברה קדישא של חיפה ושהכול מסודר. כשביקשה לראות אותה אמר לה הרופא אי אפשר היא כבר נלקחה לחברה קדישא... כשהלך אבי לחברה קדישא וביקש את הגופה נאמר לו שהם כבר טיפלו בזה. כשהתעקש אבי לקבור אותה בעצמו נזף בו הנציג של חברה קדישא ואמר לו שהוא לא נמצא בעיראק עם המוסלמים כי אם בארץ ישראל וכולם פה יהודים שדואגים אחד לשני.

באמונה שאכן אין לו סיבה לתהות על ״האחווה היהודית ״והדאגה לבן עמך״ הסיק אבי שכולם דוברי אמת. אולם לקראת סוף שנות השישים קיבלו הורי צו גיוס על שמה של אחותי. בתמימות הורי חשבו שנפלה פה טעות ואבי הגיע ללשכת הגיוס בחיפה וטען שלדעתו נפלה פה טעות. שם התנצלו על ״הטעות״ ואבי שב הביתה. רק ששלושה חודשים אחרי זה הורי קיבלו שוב הודעה לגבי אחותי בטענה שאחותי לא התיצבה לבחינות מבדק של לשכת הגיוס ושוב ניגש אבי וטען שביתו נפטרה. אני לא חושב שהיתה להורי תעודת לידה שנשמרה או תעודת פטירה. אבל בשנת 1985 אחד מאחי , שמעון דב ניגש לארכיון בית החולים רמב״ם ושם מצא בתיקיה פיתקית ורודה שנאמר בה שאחותי נפטרה מסיבות לא ברורות. אבל כאשר ניגש אחי לחברה קדישא בחיפה מצא ברישומים שלהם שאחותי כביכול נקברה בתאריך שהיה 7 ימים אחרי שהיא כביכול נפטרה ולא כמו שנאמר לאבי ביום למחרת הגעתה לבית החולים שהיא כבר נקברה. הורי שניהם נפטרו בשנתיים האחרונות. שנה וחמישה ימים אחרי שצפורה נולדה, נולד להורי אחי זאב. זאב נולד עם פיגור שיכלי והרבה בעיות רפואיות קשות. הורי טיפלו בו עד שהיה בן חמישים ושלוש ואז מפאת הקושי הכרוך בטיפול היומיומי שלו וגילם המתקדם נאלצו להשכין אותו בבית מוגן בקרית חיים. אחי זאב חי שם עד שהיה בן חמישים ושבע ואז נפטר במרץ 2010 מסיבוכים של החלקים הפנימים של גופו. הורי איבדו ילד נוסף. להורי נולדו עוד ארבעה ילדים בסדר הבא: אבנר 1954, אסתר 1956, שמעון 1957 ואני יעקב 1960. כמו שציינתי קודם הורי נפטרו בשנתיים האחרונות. אימי נפטרה במאי 2014 ואבי נפטר בפברואר האחרון 2016.

אבי הגיע לוועדה ממשלתית אני מאמין שזה היה בשנים 1997-8 ושם אבי העיד על כל שהתרחש באותו חודש יולי 1952 וכן על צווי הגיוס שהורי קיבלו בשביל אחותי בשנות השישים המאוחרות. כל מה שאני זוכר מאותו מפגש בין אבי והשופט שזה האחרון נזף באבי שויתר על בתו. אבי בתגובה אמר לשופט: ״ הייתי עולה חדש , אשתי ואני בקושי דברנו עברית ... הגענו לא מכבר לארץ המובטחת , לארץ שרובם בה יהודים והאמנתי לכל יהודי .... ״

כאשר הגיעה לבית החולים למחרת בבוקר, לא מצאה אותה בחדר הפעוטות בו השאירה אותה ביום הקודם. עברה במסדרון אחות ואימי פנתה אליה בשאלה; איפה הבת שלי... האחות הפנתה אותה לחדר מסוים שם אמרה לה תקבלי תשובה ... ואז ניגשה למי שנאמר לה שהיה הרופא המטפל והוא בחוסר רגישות משווע אמר לאימי שאחותי נפטרה ושעליה ללכת הביתה ולהגיד לאבי שהם צריכים לשלם על הקבורה לחברה קדישא של חיפה ושהכול מסודר







כשהלך אבי לחברה קדישא וביקש את הגופה נאמר לו שהם כבר טיפלו בזה. כשהתעקש אבי לקבור אותה בעצמו נזף בו הנציג של חברה קדישא ואמר לו שהוא לא נמצא בעיראק עם המוסלמים כי אם בארץ ישראל וכולם פה יהודים שדואגים אחד לשני