עדותה של אמי, מרגלית כהן:

"בני, יחיא פריד כהן, נולד בשנת 1950. עלינו לארץ מבגדד ב 6/6/51 והוא בן חצי שנה. גרנו במעברת סקייה א', היום אור יהודה. מעט לפני יום הולדתו הראשון, בהיותנו אצל אמי בעין שמר, נכווה יחיה ממעט מים חמים שניתזו לעברו. אמא התעקשה לקחתו לבית החולים בעין שמר שהיה במרחק הליכה מהצריפון שבו היתה גרה. בבית החולים קיבלו אותו ולא הרשו לנו להיכנס. טענו שעלינו לעזוב ולחזור הביתה. הילד היה במצב מצוין, נופף לנו לשלום מהחלון וצחק אלינו. למחרת הגענו לבית החולים. שוב לא הורשינו להיכנס ושוב, נופף לנו לשלום, צחק אלינו אך לא שוחרר הביתה משום מה. ביום הבא קראו לאמי והודיעו לה שהוא נפטר. אמרו שהילד היה קטן, ובגלל שהיינו עולים חדשים, הם כבר דאגו לסידורי הלוויה והקבורה, כביכול. לא שאלנו שאלות ולא חשבנו שמותר לנו לקבל תשובות.

יחיא בננו היה אמנם ממוצא עירקי, אך היה בהיר במראהו, חייכן במיוחד, ומתוק מאין כמוהו, ולא רק מפני שאני אמו. במשך כל השנים שעברו מאז, לא יכולנו להימנע מהמחשבות כיצד ייתכן שילד במצב בריאותי מצוין, חיוני וחייכן, ימות פתאום. אין לי ולאביו ז"ל שנפטר כבר, ספק שילדנו האהוב נפל קורבן לפרשה המכאיבה הזו של ילדי תימן, מזרח והבלקן.

לפני כ 20 שנה, בעידוד 2 ילדינו הנוספים ובני זוגם, חיפשנו קבר בבית העלמין בעין שמר. למותר לציין שלא מצאנו דבר. בהגיעו לגיל 17 גם אנחנו, הוריו הכואבים, קיבלנו צו גיוס בעבורו. לכן, ניסינו למצוא את תעודת הפטירה במשרד הפנים. אך הניסיון נכשל.

אני תקווה שהאמת תצא לאור ואדע שבני חי ומאושר, באשר הוא. אולי תהא זו נחמה קטנה לשנות הגעגוע והסבל שעברנו כל חיינו."