בשנת 1951 עלינו ארצה מעיראק, אמא ושלושה בנים. הגענו למעברת האוהלים בטבריה ליד המשטרה, יומיים אחרי שהגענו הגיעו אלינו עם צו גיוס על שמו של אחי יעקב יעקב, יום לאחר מכן הגיעו אלינו והודיעו שיעקב חולה וחייב להתאשפז בבית החולים שווייצר שבטבריה. בערב הגענו אליו לביקור בבית החולים שווייצר שהיה במרחק של 5 דקות הליכה, הוא היה במצב רוח טוב מאוד ושאל מדוע אני נמצא בבית החולים. אחרי יומיים של ביקורים אצלו הודיעו לנו במפתיע כי הוא נפטר. בקשנו לראותו אך הראו לנו גופה מכוסה בשמיכה והודיעו לנו שזה הוא, מבלי שיכולנו לראותו או לזהות את הגופה. נעלו בפנינו את הדלת ואמרו לנו ללכת הביתה.

לא היתה הלוויה ולא ישבנו שבעה, גם לא היתה מצבה. בתקופה ההיא אמי היתה תמימה והשלימה עם מה שנאמר לה, אבל אני לא הייתי מוכן להשלים עם הגזירה ובגיל צעיר מאוד התחלתי בחיפושים בבית העלמין בטבריה, כל מספר חודשים נכנסתי לבית העלמין ועברתי על הניירת של שמות הנפטרים ולא מצאתי את שמו.

בשנת 1996 נפטרה אמי רחל ובשנת 1999 ניגשתי למשרד הפנים בנתניה לבקש תעודת פטירה על שם אחי יעקב יעקב. אמרו לי שאין תעודת פטירה, השאילתה העלתה כי חדל להיות תושב. פניות שונות שהפניתי לגורמי ממסד שונים, בינהם משרד הבריאות ומשרד הביטחון, לא העלו דבר.

במשך שנים אלה אני לא מוצא מנוחה לנפשי ואינני מסוגל להשלים עם העובדה שנשארה תעלומה. אני מבקש לדעת מה עלה בגורלו של אחי.

שחר יעקב