מתוך עדות האח, דוד ונה:

אמי זוהרה היתה בהריון בזמן עלייתנו ארצה, את ההריון הקשה עברה בהרים ובמדבר, בדרך לא דרך עד שהגענו לעדן, עלינו לארץ בסוף שנת 49 והגענו למחנה העולים בראש העין. כחודשיים לאחר מכן, בזמן החורף הקשה, אמי התאשפזה בבית החולים ליולדות במחנה. לאחר הלידה שוחררה הביתה. התינוק עבר ברית מילה וניתן לו שם - דניאל. האחות בבית התינוקות תידרכה את אמי להגיע להניק את הילד בשעה 7:00 בבוקר, בצהריים ובערב. האחיות התפעלו מהילד - כמה שהוא יפה, לבן ובעל עיניים ירוקות. לאחר הנקת הבוקר אמרה לה אחת האחיות - בואי להניק אותו שוב בצהריים. אמי הגיעה בצהריים אך האחות אמרה לה - זוהרה אני מצטערת להודיע לך שהילד מת. אמי קיבלה היסטריה והתחילה להרביץ לעצמה בפנים כמו מטורפת, הרגיעו אותה, ביקשה לראות את הילד - אמרו לה כי הוא נלקח לאיזשהו מבנה. אמי חזרה אל האוהל בצעקות ואמרה שהילד מת בפתאומיות, אבי הלך לבית התינוקות לבקש את הגופה, שלחו אותו למבנה אחר, שם לא היה סגור ולא קיבלנו כל תשובות. חזרנו לאוכל אבלים, אפילו לא ישבנו שבעה כי לא היתה לנו גופה ולא האמנו כי הוא מת. אמי נכנסה לדכאון עמוק והגיעה למצב של אשפוז בבית החולים לחולי נפש, ומאז לא תיפקדה עד ימיה האחרונים. גם אנחנו האחים לא השתחררנו עד היום מהיעלמותו של הילד וקראנו לילדים שלנו בשמו כדי שלא נשכח אותו ויהיה חרוט בליבנו.

מעיון בתיק החקירה עולה כי ועדת בהלול מינקובסקי קבעה כי הילד דניאל ונה נפטר ב-27.1.50 מדלקת ריאות. קביעה זו התבססה על רישום בפנקס הפטירות, זאת על אף שבגיליון המחלה עצמו לא מצויין כי הילד נפטר, ומצבו של הילד בתאריך הפטירה לכאורה - "מרפס שקוע, יציאות לא היו, ריאות בסדר". הרישום בפנקס הפטירות הוא מיום 30.1.50, שם המודיע - דר' פרוינד רופא מחנה עולים ראש העין. על פי הידוע לנו, דר' פרוינד לא נחקר ולא זומן להעיד בפני ועדת החקירה.

*המשפחה מסרה בדיקת דנ"א, ניתן לתאם בדיקה דרך עמותת עמר"ם