הורי, יונה (חממה) נהרי לבית עוזרי ושלמה (סליימן) נהרי נישאו כבר בתימן והביאו מספר ילדים. הגענו למחנה חאשד כבר בשנת 1948, היינו ארבעה אחים: אורה בת 14, שושנה (שמעה) בת עשר, נעמי (נעמה) בת חמש, והתינוק בן שבעה-שמונה חודשים בשם צמח. התינוק היה בריא, בהיר ויפה. אני זוכרת שבדרך לשם, היינו במשאיות, אמא דאגה כל הזמן שהוא יאכל ויהיה בריא. הייתי מחזיקה לה את הנר בלילה והיא הייתה מאכילה אותו תוך כדי הנסיעה במשאית. כשהגענו למחנה חשאד נאמר לנו להפקיד אותו אצל המטפלות בבית התינוקות. זה היה ממש בהתחלה של מחנה חאשד, הגענו מבין הראשונים והיה ממש חם, מדבר של ממש. הבנו שצריך לדאוג לילד ולהכניס לבית התינוקות. מרגע זה ואילך לא ראינו אותו. שומר כהה עור סודני, גבוה וגדול עמד בכניסה, חמוש ברובה ואיים כדי שלא ניכנס. אחרי שעתיים מגיעים ושואלים מי זאת חממה נהרי? הילד מת, קברנו אותו. איך? מה? אמרו קברנו ליד הים. אמא בכתה ובכתה... ניסתה וביקשה, התחננה, בכתה וצעקה אבל לא הראו לה את צמח. מה זה לקחת ילד מאמא והיא מניקה אותו? וואי וואי. זה משהו שאני רק עכשיו מעכלת. ישר אחרי זה העלו אותנו למטוס וזהו. הגענו לארץ.

מי יודע אולי הוא רואה אותנו היום ויזהה את עצמו. אולי הוא חי באיזה מקום

כשהגענו לארץ, היינו במעברת ראש העין, שם ניסו לחטוף אותי (שושנה) ואבי שמר עליי. את דודי, האח של אמי כן הצליחו לחטוף במחנה ראש העין באותו הזמן. כל אחד והסיפור שלו. כל אחד אכל את הסיפור שלו בדומיה רועמת.

אחרי חודש במעברת ראש העין הגענו ליישובים בפרוזדור ירושלים, חירבת אל לוז, כיסלון, זנוח, הר טוב וכו', בכל פעם שרצו לשים שקים של אנשים באיזה מקום כדי להחזיק את השטח שישבו בו קודם לכן ערבים, שמו אותנו. כשהגענו למקום, היינו באוהל שבועיים עד חודש ושוב מעבר למקום חדש. בהר טוב, היינו בערך ב1950, אמא ילדה בן, לידה שקטה, אחרי טלטולים בנסיעה במשאית. היא התביישה להגיד שהיא בצירי לידה וכשעצרנו בהר טוב וירדנו- היא הלכה לצד וילדה בין האבנים. לא רק שהילד נפטר, דרשו ממנה במשטרה להצהיר כי לא היא גרמה למותו של הילד. רצו לעשות לה משפט ואבא התנגד ואמר שמספיק שהוא מת. אחרי שנתיים נולד הבן הבא זכריה. ילדה אותו בבית כמובן. אמא לא רצתה ללדת בבית חולים.

אמא המשיכה וילדה עוד ילדים בלי עין הרע, אבל לעולם לא שכחה את צמח. כל חייה קיללה את הרופאים, המטפלות והאחיות ולא סמכה על הצוותים בבתי החולים. עד יום מותה היא המשיכה לדבר עליו. נפטרו לה ילדים, היא יודעת מה זה ילד שנפטר, ראתה גופה בכל פעם. אבל זה, נשאר תמיד סימן שאלה גדול.

שושנה שמריהו ונעמי נהרי