שמחה ונחום משה עלו מעיראק בשנת 1951, הם הגיעו ארצה עם שתי בנותיהן שנולדו בעיראק כששמחה הייתה בהריון.. כמה חודשים לאחר שהגיעו ארצה נולדה ביתם השלישית. באותה העת הם גרו בבאר שבע. שמחה נכנסה שוב להריון עם הילד הרביעי. זמן קצר לאחר מכן, המשפחה עברה מבאר שבע למעברת 'שבות' בבית ליד.

בשנת 1953 (ייתכן שסוף 52') הגיעה שמחה ללדת בבית החולים 'מאיר' שבפתח תקווה. למשפחה נולד בן ראשון, שמחה הניקה את בנה מספר פעמים. היא ראתה אותו, היא סיפרה ששקל מעל 3 ק"ג, היה בעל לחיים תפוחות, בריא וחיוני. יומיים לאחר הלידה, כבדרך אגב, כשביקשה לעזוב את בית החולים עם הילד, נאמר לה שהוא נפל מהידיים של האחות בזמן המקלחת ומת. כשנחום בעלה הגיע לבית החולים הוא קיבל את הבשורה.

שמחה סיפרה שהראו לה מרחוק משהו, עטוף בסמרטוטים, אבל לא יותר מזה. שניהם ביקשו לראות את התינוק, אך נענו בשלילה. כמובן שהיה להם חשוב לראות גופה, הם רצו לקבור את בנם, אך נאמר להם שהדבר לא אפשרי וכי הוא כבר נקבר. אחותה של שמחה, שושנה הייתה אחות מוסמכת ונשלחה ע"י המשפחה לבדוק ברישומים ולחפש תינוק שנפטר באותה העת בבית החולים. היא לא מצאה שום רישום שכזה.
לא הראו למשפחה תעודת לידה או תעודת פטירה.

נחום שהיה ציוני מאוד והאמין בממסד לא רצה לעסוק יותר בעניין. לעומתו, שמחה, כל חייה סיפרה שוב ושוב את הסיפור על בנה. היא ידעה והבינה שהוא נלקח ממנה, בהמשך בעזרת ילדיה ונכדיה ניסתה להגיע לארכיונים ורישום בבית החולים. אך נאמר לה שאין ארכיונים מאותה התקופה.

כמה ימים לפני מותה החזיקה את שתי הידיים של אחת מבנותיה והפצירה בה "יש לכם אח, אל תשכחו את זה, אני מבקשת..."