שלמה ונעומי נגר

אף פעם לא דיברתי איתה על זה. אבל לא היה צריך. תמיד היה לה שם איזה כאב עמוק בעיניים. לפעמים היא היתה מתקשרת לאמא שלי בבוקר ומספרת לה שהיא שוב חלמה עליו. שבוקר בהיר אחד הוא דופק בדלת, עומד בפתח עם חיוך גדול ואומר לה: "אמא, חזרתי". ואז היא היתה מתעוררת. וכששאלו אותה איך היתה יודעת שזה הוא, היא היתה מספרת על נקודת חן שהיתה לו ברגל. ככה זה אמא - מכירה את הילדים שלה יותר טוב מכל אחד אחר.

כל אם שכולה תגיד לכם שהיא מכירה את החלום הזה. אבל סבתא שלי לא היתה אם שכולה. לסבתא שלי לקחו את הילד. לקחו לה את הילד ביום בהיר אחד, בגיל שנה וחצי, מבין הידיים. רגע אחד היא הניקה אותו, כמה שעות אחר כך - המיטה שלו היתה ריקה. אמרו לה שהוא מת. ילד בריא - מת. איפה הוא? איפה הקבר? איפה תעודת הפטירה? "מצטערים גברתי, אין. ברוכה הבאה למדינת ישראל".

"איפה הבן שלי?"

סבא שלמה וסבתא נעמי עלו לישראל בשנת 1949 עם רחל בת ה-3 וסעדיה בן השנה וחצי. במחנה העולים בראש העין הסתובבו שני אנשים, תימנים "משלנו", שהפצירו בהורים להעביר את הפעוטות לבית תינוקות ליד צריפין. הם טענו שהצריפים בהם התגוררו המשפחות (כולל דודים ודודות) היו קטנים מדי, וככה יהיה הכי טוב לכולם. הם הבטיחו לאימהות שיוכלו לנסוע להניק ולבקר את התינוק בכל יום.

במשך מספר שבועות, מדי יום, סבתי נסעה עם אימהות נוספות במשאית מראש העין לצריפין כדי להניק את סעדיה. בוקר אחד, סבתי הניקה את התינוק הרך שלה (שאפילו ידע כבר לקשקש כמה מילים), החזירה אותו למיטתו ויצאה מהמתחם. לא נתנו לאימהות להישאר קרוב לתינוקות, והיא חיכתה להנקה הבאה. אבל כשחזרה, מצאה מיטה ריקה.

"איפה הבן שלי?", שאלה סבתא בתמיהה. "אין ילד", אמרו לה האחיות, "הוא מת". "מה זאת אומרת מת?", פרצה בבכי. "הוא היה בריא בבוקר. אני רוצה לראות אותו". כל ניסיון לקבל תשובות מהאחיות ומנציגי הסוכנות בבית התינוקות ובמחנה העולים נענו בתירוצים. כששאלו סבי וסבתי איפה הקבר, למשל, אמרו להם שהקבר "רחוק מדי בשבילכם". עוד באותו יום הכריז הכרוז במחנה העולים: סעדיה נגר נפטר.

תעודת פטירה לפי בקשה

סבא וסבתא שלי היו קונפורמיסטיים. הם הצביעו מפא"י, לסבי יש אפילו תמונה עם דוד בן גוריון שמוסגרה ונתלתה על קיר ביתם, וכשבגין אמר "אינני יכול עוד" הוא שלח לו מכתב תמיכה. כאלה היו התימנים של אז: תמימים, מאמינים בממסד שהביא אותם לארץ הקודש. אולי זה מסביר למה רוב התינוקות החטופים היו בני העדה (לצד חטופים ממדינות מוסלמיות אחרות ומארצות הבלקן). אולי גם סבא וסבתא שלי חשבו שסעדיה באמת מת. אבל בתוך-תוכם, בלי קבר לבכות עליו, הם האמינו שזה לא נכון. הספקות והשאלות ניקרו במוחם כל הזמן: איפה הוא? מי שומר עליו? הוא אוכל? ישן טוב? חם לו? אתם יודעים, שאלות שכל הורה שואל את עצמו כשילדו יוצא בפעם הראשונה לטיול שנתי. ובניגוד למה שנהוג לחשוב על הדור שלהם, הם היו אנשים אוהבים וחמים מאין כמותם. והכאב של אמא, שעדיין מרגישה אותו יונק ממנה, נשאר שם עד יום מותה.

החיים שלהם המשיכו, הם עברו בעוד כמה יישובי עולים עד שמצאו את ביתם ברעננה. אבל הזיכרון ההוא נשאר שם, בתוכם, בתיבה סגורה היטב. סבי מעולם לא דיבר על סעדיה. הוא היה אדם רגיש, והעדיף להרעיף חום ואהבה אינסופיים על ילדיו החיים. סבתי כאבה; לא כל יום, וזה לא היה נושא השיחה בארוחות שישי בבית מלא השמחה שלהם, אבל מדי פעם היא נזכרה בקשקושים התינוקיים שלו: איך ביקש "כעכע" (עוגייה תימנית), ואיך קרא לאחותו הגדולה "לולח".

בתחילת שנות ה-60, כשסעדיה היה אמור להגיע לגיל 18, הגיע לביתם צו גיוס עבורו. אחר כך הגיע גם פנקס בוחר, וזה כבר פתח את הפצע הישן והעמוק. 11 האחים והאחיות שלו, שנולדו כמעט כולם אחרי שנעלם, אמרו די. הם פנו לכנסת, פנו לשרים בממשלה, ולבסוף קיבלו איזו תעודת פטירה שהרגישו כאילו הודפסה עבורם בו במקום. בחלקת הקבר שהופיעה בתעודת הפטירה, בבית העלמין בסגולה, יש כמה קברים ישנים, מוריקים ועלומים, חלקם בלי שמות. לך תאמין ששם קבור הבן שלך, האח שלך, הדוד שלי.

סעדיה לא היה היחיד שקיבל צו גיוס ופנקס בוחר, ובשנות ה-60 קמה קול זעקה רמה. בני העדה קיימו כנסים, הוציאו קול קורא לאנשים עם סיפורים דומים, ולאט לאט העדויות שנערמו העלו שאלות קשות. במרוצת השנים הוקמו ועדות חקירה, הובאו עדויות, ועדיין נותרו אותן שאלות. תלוי את מי שואלים.

איך זה יכול היה להיות? ככה

כשאני מספר לחברים, באיזו שיחת חולין אקראית, שדוד שלי נחטף או נעדר (שוב - תלוי את מי שואלים), הם מופתעים בכל פעם מחדש. "זה באמת קרה? קשה לנו להאמין". אבל בדיוק ברגעי ההפתעה האלה, נפערת ונגלית איזו תהום שקיימת בינינו. אדם ממוצא מזרחי, גם אם הוא דור שני ושלישי בישראל, יכול להבין איך ולמה זה קרה. התמימות של הדור ההוא, האמונה העיוורת בממסד שהביא אותו לאדמה הקדושה שבה דברים כאלו לא יכולים לקרות, העליונות של הצד הבהיר יותר של המדינה והנחיתות של הצד הכהה באותן שנים – ככה זה קרה.

כשסיפרתי לקולגה מהעבודה השבוע שאני עומד לכתוב טור על הדוד החטוף שלי, הוא ענה לי ביהירות חד-משמעית: "אבל אתה יודע שלא חטפו אותם". לא, אני לא יודע, וגם אתם לא יודעים.

לרגע עלה בי שוב הספק שאולי סעדיה באמת מת, בדיוק כמו שסבי וסבתי חשבו לפעמים. אבל כל עוד אין לנו תשובות חד-משמעיות, וכל עוד העדויות הרבות מצביעות על דפוס פעולה – עקרו תינוקות בריאים ממשפחותיהם לבית חולים או לבית תינוקות, אמרו להם שהוא מת, ומאז הם פשוט נעלמו מהעולם – כל עוד זה המצב, אני מסרב להאמין שהדוד שלי מת. לתינוקות הבודדים שאכן נמצאו, גילו שיש תעודות אימוץ, אלא שההורים הביולוגיים בכלל לא זוכרים שחתמו על מסמכים כאלו. את הילדים המאומצים עצמם, שלא חיפשו את הוריהם הביולוגיים, אפשר להבין; אנשים שאומצו לא תמיד אוהבים לחטט בעברם.

ואולי הילדים החטופים באמת מתו. היה הרבה בלגן בשנות הקמת המדינה, ואולי גם ילדים פשוט נעלמו במשמרת של האחיות והיה ניסיון טיוח. אבל אני רוצה תשובה חד-משמעית. לא "אולי", לא "כנראה", לא "היו מקרים בודדים". אחרי ועדת שלגי ב-1994 קיבלנו שוב תעודת פטירה. אבל מה יש בקבר הזה? תפתחו את הקברים, תראו מה יש בפנים, תעשו בדיקת דנ"א ותגידו מה קרה שם.

כולם מדברים על המסמכים החסויים, וראש הממשלה ושרת המשפטים הסכימו לפתוח אותם. מה יש במסמכים האלה שהיו אמורים להיפתח רק ב-2071? מה יש להסתיר? ולמה שנחכה עד אז? 2071 כל כך רחוקה שהיא לא מופיעה אפילו בסרטי מדע בדיוני. המדינה חייבת לנו תשובה.

אחרי שסעדיה נעלם, סבי וסבתי הביאו עוד ילדים לעולם. ובכל פעם, לפני שסבתי כרעה ללדת, סבי אמר לה במתיקות וברוך שלו: "אני יודע שאת רוצה עוד בן, אבל אל תדאגי, הוא יבוא, וכל בת שתביאי אנחנו נאהב לא פחות". הגיעו עוד ארבע בנות לפני שהבן הראשון הגיע (ואחריו – עוד שלוש בנות ובן).

סבא שלמה וסבתא נעמי כבר לא איתנו. הם כבר לא יידעו מה עלה בגורלו של אותו בן שנה שינק מאמו. אבל הילדים שלהם עדיין מחכים שהוא יופיע על סף הדלת כדי למצוא את אותה נקודת חן.

רועי ג׳ערני

http://www.mako.co.il/video-blogs-roi-jaarany/Article-c07a395233d7551006.htm