שלמה ולאה בנימין

אמא שלי ילדה את אסתר, ילדה יפיפה בעלת עיניים כחולות. שלושה שבועות הייתה איתנו הילדה, שמחה וצוחקת. יום אחד לא הרגישה טוב ואמי לקחה אותה לבית החולים פוריה. כשאבי הגיע הם ביקשו ממנה להשאיר את הילדה. היא פחדה אבל אבי לא הבין על מה יש לפחד. מאז לא ראתה את הילדה שוב. לימים אמרה לי: הילדה חיה, אני מרגישה, הם גנבו אותה. אמרתי לאבא שלך אני פוחדת לחזור הביתה כי הם יגנבו. האחות אמרה לי: לכי הביתה יש לך ילדים לטפל בהם... ילדה כזאת יפה עם עיניים כחולות.

יום אחד באתי לארץ ראיתי אותה בוכה. אמא מה קרה שאלתי אותה. היא אמרה לי הילדה שלי אני לא יודעת איפה היא. אמרתי לה אמא את עדיין מאמינה שהיא בחיים? היא אמרה לי: אני יודעת שהיא חיה. מאותו יום החלטתי לעשות מה שאני יכול כדי לברר מה קרה שם.

היו לי קשרים בבית החולים פוריה. נכנסתי לארכיון של הבית חולים. לפי התאריכים מצאנו את המסמך שאמא שלי התקבלה לבית חולים. המסמך קליטה והמסמך שחרור. אין מסמך של פטירה ואין שום מסמך אחר. הלכתי לחברה קדישה ועברתי מסמך מסמך: אחותי לא מופיעה שם. אני כל כך מצטער שאמא שלי לא בחיים, אבל היא צדקה.

אני חי היום בחול, אחרי שלמדתי להכיר את האירופאים הבנתי כמה זה קל. בשביל כסף יש הרבה מהם שלא מעניין אותם כלום.

הילדה חיה, אני מרגישה, הם גנבו אותה. אמרתי לאבא שלך אני פוחדת לחזור הביתה כי הם יגנבו. האחות אמרה לי: לכי הביתה יש לך ילדים לטפל בהם... ילדה כזאת יפה עם עיניים כחולות.