העדות כפי שנכתבה על ידי האחות, שושנה ברזילי:

"כך סיפרו אבי ואחיי המבוגרים יותר: הורי עלו בשנת 1951 ממוסול שבעיראק. הם הגיעו לארץ יחד עם שישה ילדים, הקטן שבהם בן עשרה חודשים, שמו היה רחמים נחום. ע"פ אבי, רחמים לא הרגיש בטוב במהלך הטיסה - היה חם ומחניק במטוס. עם רדתם מהמטוס נלקח רחמים מידיה של אמי בטענה שהוא חולה וצריך להילקח לבית החולים. הוא נלקח לבית החולים "הדסה" בראש העין. נאסר על הוריי להתלוות לרחמים, אך סבתי, אם אבי, עמדה על דעתה ונלוותה אליו. סבתי הוחזרה עוד באותו לילה למחנה עתלית (שער העליה ב').

(לאחר יומיים נסעו הוריי לבקרו. בביה"ח נאסר עליהם להיכנס אליו בטענה שהוא חולה במחלה מדבקת ועל כן הראו להם את אחי דרך אשנב קטן. למותר לציין שהורי, אחיי ואחיותיי לא חלו ולא נדבקו במחלת הגזזת שהיתה נפוצה באותם ימים). לאחר מספר ימים נסעו שוב הוריי לבקרו, ובביקור הזה הודיעו להם על כוונת השחרור. אחי, רחמים, שוחרר ואף ניתנו לו בגדים, מכיון שהוריי לא הצטיידו בבגדים והשחרור בא להם במפתיע.

רחמים שוחרר ביום רביעי וביום שישי בצהריים הגיעו שני נוטרים לאוהל המשפחה במחנה העולים. הנוטרים הגיעו בליווי אחות, שדרשה לקחת את אחי למרפאה בעתלית. רחמים נלקח בניגוד לרצונה של אימי, אך היא נלוותה אליהם למרפאה. במרפאה הוזרקה לו זריקה בזמן שהוא נמצא בחיקה של אמי. לאחר קבלת הזריקה רחמים היה במצב של עלפון, ומיד אחר כך נטען כי הוא נפטר. מיד עם "פטירתו" הובא אדם מבוגר שכבר נכח במקום לקרוא פרקי תהילים. אמי נכנסה להיסטריה והחלה לזעוק ולבכות. אבי, דודי ובני משפחה אחרים נזעקו למקום לשמע זעקות השבר של אמי. רחמים נלקח בכוח מידיה של אמי והוכנס לחדר אחר.

אבי ובני משפחה נוספים דרשו לקבל לידיהם את "הגופה" אם אכן נפטר. ה"גופה" לא נמסרה להורי אלא הוכנסה לאמבולנס, למרות שניתן היה לבצע את ההלוויה והקבורה במקום, שכן נכחו מחנה אנשי דת ורבנים שעלו מעיראק. כאשר אבי ודודיי הפריעו לאמבולנס ודרשו את הגופה אם אכן הילד נפטר, הם נעצרו והושמו במעצר.

שמו של רחמים נגרע מהקובץ (כלומר ממרשם התושבים - נ.ק.) רק בשנת 1966 בתום ועדת החקירה (בהלול מינקובסקי - נ.ק.), לאחר שהורי פנו לועדה בדרישה לחקור את העניין שכן המשפחה קיבלה צו גיוס על שמו של רחמים.

השאלות הנשאלות הן:

1. כיצד ידעו לבוא ביוזמתם לאוהל ולקחת את אחי בטענה שהוא חולה? וזאת ללא כל תלונה מצידה של המשפחה?

2. מדוע לא ניתנה "הגופה" לקבורה - למרות שנאמר ע"י הורי שיש מי שיטפל בקבורה (רבנים שעלו מעיראק והתגוררו במחנה העולים)?

3. מדוע נעצרו אבי ודודיי?

4. כיצד מוסברת העובדה שאחי רחמים הופיע ברישומים הרשמיים של מדינת ישראל ורק בעקבות פנייה של הוריי בשנת 1966 נגרע שמו ממשרד הפנים?

5. מדוע מופיעים שיבושים בשם?

בנוסף, עפ"י עדותו של אחי שהיה אז כבן 13 - הוא ראה בבירור שרחמים נשם בזמן שנלקח מאמי בטענה שהוא נפטר. מצורפים המסמכים שהיו בידי אבי"

האח, משה, מוסיף היום:

"אני מצרף את מסמכי ועדות החקירה שדנו בענייננו, בדיקת המשטרה, את תעודת הפטירה שהצלחנו להנפיק בשנות התשעים, את צילום הרישום של חברה קדישא ואת בדיקת הארכיון של ביה"ח רמב"ם. לצערי, לא מצאנו את צו הגיוס או את תמונת אחי התינוק מיום העלייה ארצה. צירפתי תמונה שלי ושל אחיי כיום ותמונה שלי מגיל 12.

חשוב לי להדגיש שבכל המסקנות של ועדות החקירה שנערכו עד כה, נאמר כי לגופת אחי לא היה דורש ולכן לאחר המתנה של 4 ימים, הגופה נקברה בחלקת הילדים בחיפה - כיצד הדבר מתיישב עם העובדה שאבי ודודי נלקחו למעצר כאשר התעקשו לקבל את הגופה לידיהם??
כמו כן, באחד מהמסמכים נכתב שנערכה נתיחה שלאחר המוות והמסקנה ממנה הייתה שאחי מת מדלקת מעיים - אולם, כאשר הלכתי לבית החולים רמב"ם כדי לקבל את תיק האשפוז ותיעוד סיבת המוות והנתיחה - בארכיון של בית החולים נאמר לנו שלא נמצאו כל מסמכים כאלה (המכתב שקיבלנו מרמב"ם מצורף כאן). במסמך שקיבלנו מחברה קדישא, מופיע שם הדומה לזה של אחי, אך לא זהה ומספר תעודת הפטירה שמופיעה ברשימה, אינו תואם את מספר תעודת הפטירה שצוין במסקנות וועדות החקירה.

נקודה נוספת שהייתי מאוד רוצה לבדוק, אבל איני יודע כיצד, הוא פרט שאימי חזרה עליו כמה פעמים במהלך השנים ונראה לי חשוב; במרפאה במחנה עתלית הייתה אחות (כנראה ממוצא עיראקי) בשם דייזי שאמרה לאימי לקחת את התינוק ופשוט לברוח מהמרפאה. אני תוהה אם אנשים אחרים מכירים סיפורים דומים ממחנה עתלית, האם מישהו מכיר את דייזי?, האם אפשר לאתרה? ייתכן שהיא יכולה לשפוך אור על הסיפור"