אברהם ניסים

״באחד מימי האביב, באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, שוטטו להם אברהם בן החמש ואחותו יהודית בת השמונה, בשוק המעברה ברמת השרון. לא מזמן עלו לארץ ביחד עם כל בני משפחתם בעלייה הגדולה מעירק, והם חיפשו משהו לאכול. מוסיקה בקעה מתוך הטנדר שעמד בקרן סמטה והם נמשכו אל הצלילים כבחבלי קסם. הנהג וחברו חילקו ביד רחבה סוכריות לילדים שהתגודדו מסביב ועודדו אותם לעלות על הרכב ל"סיבוב". האחים נענו להרפתקה שהזדמנה להם, אבל משהתחיל הטנדר להתרחק מן הישוב הם פרצו בצעקות ובבכי קורע לב. בתום הנסיעה הארוכה הם הגיעו לקיבוץ אילון, בגליל המערבי, שם הכירו את "ההורים" החדשים שלהם. הם הבינו אז, שאין להם יותר בית לחזור אליו. אף שעברו למעלה משישים שנים מאז התרחשו הדברים, אברהם ניסים מתקשה להעלים את סערת רוחו. הוא מספר לי: "לא ידענו כיצד להתמודד עם המצב שנקלענו אליו כילדים קטנים. אחותי השקטה והעדינה, לא העזה להתנגד, אך אני התמרדתי, דרשתי בתוקף לשוב הביתה וניפצתי בזעם את כל זגוגיות החלונות מסביב, אך מאום לא עזר". אברהם זוכר שנהג לשוטט בשבילי הקיבוץ ולחפש בעיניים כלות את הוריו. הוא היה בטוח, שהם יבואו להחזיר אותו ואת אחותו הביתה, אך רק לאחר ימים ארוכים הוא הבחין בדמותו של אביו ההולכת וקרבה אליו. המפגש ביניהם היה מסעיר ומכמיר לב. מסתבר, שלמשפחה המודאגת נמסרה הודעה מעורפלת למדי על הקיבוץ שבו שוהים הילדים והאב החל לכתת את רגליו בכל יום לקיבוץ אחר בארץ, עד שהגיע אליהם. במזכירות הקיבוץ התנצלו בפניו על שלקחו את ילדיו, אך ביקשו ממנו לשקול את היתרונות שהקיבוץ מציע לילדים לעומת התנאים ששררו במעברה באותם הימים. האב החליט את אחת ההחלטות הקשות בחייו.״ אביבה דניאלי, מגוונים. גיליון 26.

ובמקום אחר:

ישראל הייתה תמיד החלום הגדול בבית בבגדד שבו נולדתי, אחד מתוך עשרה אחים. אכלנו, שתינו, נשמנו את אהבת הארץ ואבא חזר ואמר שזה מקומנו האמיתי. כשהייתי בן חמש ארזו ההורים את הבית בבהילות וכולנו מיהרנו לבית הכנסת עם שאר היהודים. אני זוכר בלגן גדול, בכי וצעקות. כך נראתה הבריחה הגדולה שלנו מעיראק. אבא ירד מהמטוס, כרע על ברכיו ונישק את האדמה. לא אשכח את התמונה הזו. גם אנחנו כרענו אחריו. עד היום אני מרגיש את טעם החול על שפתיי. בשער העלייה ריססו אותנו ב־DDT. אני זוכר שלא יכולתי לנשום, רציתי רק לברוח. קבלת הפנים בארץ הקודש הייתה כה קשה וטראומטית לאבא, שהוא אפילו ניסה פעם אחת לשים קץ לחייו.

היינו המשפחה הראשונה שהגיעה למעברת רמת השרון. את פנינו קיבלו גבעות חול, אוהלים רעועים ויללות תנים. אלה היו ימי הצנע של שנות ה־50. התרוצצנו יחפים, לא היה מה לאכול. אכלנו תפוזים שקטפנו מפרדסים, ואם השומר תפס אותנו - חטפנו מכות. כשהלכתי עם אמא לשוק היו צועקים עליי לא לדבר ערבית, ועברית לא ידעתי, אז שתקתי.

יום אחד, כשאחותי יהודית בת השמונה וחצי ואני, בן חמש וחצי, הסתובבנו בשוק כדי לחפש קצת אוכל, שמענו מוזיקה שבקעה מרכב גדול שחנה שם. רצנו בסקרנות וראינו שמחלקים סוכריות. כל כך שמחנו. האנשים הזמינו אותנו לעלות לאוטו, והיינו בטוחים שעושים טיול כיף לילדי המעברה. אבל האוטו נסע ונסע, וראיתי שאנחנו מתרחקים מאוד מהשוק. אמרתי שאני רוצה הביתה לאבא ולאמא, אבל אמרו לנו: 'אין בית יותר, אנחנו נוסעים לקיבוץ'. התחלתי לבכות. אחותי, ילדה קטנה בעצמה, ניסתה לגונן עליי ולהרגיע אותי אבל לא הבנתי איך יכול להיות שלוקחים אותנו מאמא ואבא. כשהגענו לקיבוץ הכניסו אותנו לאחד הבתים, הציגו אותנו בפני גבר ואישה ואמרו לנו: 'מהיום אלה אבא ואמא שלכם'. נכנסתי להיסטריה, ברחתי משם, השתוללתי ושברתי את כל החלונות בבית. הייתי כל כך פגוע. אחותי ניסתה להיות חזקה בשבילי, אבל לא פעם הייתי תופס אותה בוכה, כשחשבה שאני לא רואה. יום אחד הודיעו לי שיותר לא קוראים לי סבח (שמי בעיראקית) אלא שחר. אמרתי להם שאני לא מוכן שיקראו לי שחר - לאבא קוראים יצחק, ואני אהיה אברהם.

"לפחות שבועיים וחצי הסתובבתי בשבילי הקיבוץ, ילד קטן אבוד שמחפש את אבא. הייתי בורח מהכיתה ויושב שעות בתחנת האוטובוס ומחכה. עד היום, כשאני נזכר בילד הקטן הזה שיושב לבד בתחנה, עולה בי בכי.

"באחד הימים, התהלכתי כהרגלי ומרחוק אני רואה דמות מוכרת מתקרבת אליי. התקדמתי לעברה והנה אבא עומד מולי. רצנו זה אל זה והתחבקנו, בוכים בכי מר. התברר שמרגע שנודע לאבא שעלינו על איזה אוטו ולקחו אותנו לקיבוץ, הוא הלך כל יום לקיבוץ אחר, עד שמצא אותנו.

"אחרי שאבא פגש גם את אחותי הוא הלך לדבר עם האחראים בקיבוץ וחזר עם בשורה. הוא הסביר לנו שלמרות שהיה אסור להם לקחת אותנו בלי להודיע, כדאי שנישאר שם כדי שנקבל חינוך טוב, בגדים ואוכל, כדי שנוכל להתקדם בלימודים ולהשיג הרבה יותר בחיים. הוא הבטיח שיבקר אותנו וביקש מאחותי לשמור עליי. אני מתאר לעצמי כמה קשה זה היה לו, אבל הוא הבין שבתנאי מעברה לא נגיע רחוק.

הפרידה באותו יום הייתה קשה מנשוא ואני התקשיתי להסתגל. לא הסכמתי לקרוא לאנשים הזרים אבא ואמא ולא הצלחתי בלימודים. הייתי דיסלקטי אבל זה כמובן לא אובחן. בכיתה ו' חזרתי לרמת השרון. המשפחה הייתה עדיין במעברה, ואני כבר הייתי קיבוצניק. השיבה הביתה לא הייתה פשוטה. עם הזמן אבא העביר אותנו לדירה בשיכון עממי, ובזכות המורה האגדית בת שבע שביט, שעזרה לי עם הקריאה, הפכתי לתלמיד טוב ואהוד, פעיל חברתית ושוער כדורגל בהפועל רמת השרון. מאוחר יותר ניהלתי מתנ"ס גדול ועשיתי חיל. עד היום, כשאני רואה את העצים הירוקים בשכונה, אני יודע שהם צמחו על הדמעות של הוריי ושל בני דורם. מתוך הפצע הכואב של החטיפה, צמחתי להיות אדם חזק יותר עם אמביציה ושאיפות, יכולת אהבה ונתינה. אדם צריך תמיד להתמודד ולהסתכל על התמונה הגדולה. והכאב? הוא רק מזכיר לנו שאנחנו בני אדם.

http://xnet.ynet.co.il/win/articles/0,14717,L-3109872,00.html

האוטו נסע ונסע, וראיתי שאנחנו מתרחקים מאוד מהשוק. אמרתי שאני רוצה הביתה לאבא ולאמא, אבל אמרו לנו: 'אין בית יותר, אנחנו נוסעים לקיבוץ'. הכניסו אותנו לאחד הבתים, הציגו אותנו בפני גבר ואישה ואמרו לנו: ״מהיום אלה אבא ואמא שלכם״.







שראל הייתה תמיד החלום הגדול בבית בבגדד שבו נולדתי, אבא ירד מהמטוס, כרע על ברכיו ונישק את האדמה. לא אשכח את התמונה הזו. גם אנחנו כרענו אחריו. עד היום אני מרגיש את טעם החול על שפתיי. בשער העלייה ריססו אותנו ב־DDT. אני זוכר שלא יכולתי לנשום, רציתי רק לברוח. קבלת הפנים בארץ הקודש הייתה כה קשה וטראומטית לאבא, שהוא אפילו ניסה פעם אחת לשים קץ לחייו.