נעמי (נעמה) ואברהם גברא

בשנת 1949, כשגלי העלייה הביאו אל חוף המבטחים, ארץ ישראל, יהודים רבים מהתפוצות, עלו גם סבי וסבתי מתימן במבצע "מרבד הקסמים". כמה חודשים לפני כן עברה שמועה בעיר כי יהודים מארץ ישראל הגיעו למפרץ עדן כדי לקחתם ולהעלותם לארץ ישראל.

סבא וסבתא עזבו הכל בארץ מוצאם, והתחילו את דרכם לארץ ישראל. הדרך לארץ היתה ארוכה ורצופה פחדים וחששות מפני השכנים בסביבה, על אף יחסי השכנות הטובה שאפיינה את שנות מגוריהם שם. בנוסף לכך, גבתה הדרך מחירים בגוף ונפש. בדרך לארץ איבדו סבא וסבתא את בתם, אסתר, שנפטרה ממחלה לא ידועה והיא בת ארבע בלבד. אסתר נקברה אי שם בחולות המדבר בדרך לעדן. סיפור זה מצטרף למותו של בנם הבכור, בנימין, ביום ברית המילה שלו, שנים ספורות קודם לכן. סבא וסבתא ומשפחתם המורחבת המתינו במפרץ עדן בדריכות ובכיליון עיניים במשך כמה שבועות לעלייתם למטוס אשר יקח אותם לארץ המובטחת.

עם הגעתם לארץ שוכנו סבא וסבתא במחנה העולים בעין שמר. כחודשיים לאחר הגעתם למחנה העולים נולד בנם- ציון, בבית החולים "רמב"ם" בחיפה. התינוק שוכן בבית התינוקות של המעברה, יחד עם עוד כארבעה-עשר תינוקות של נשים אחרות שהתגוררו במעברה. הרעיון לפיו התינוקות ישנו בנפרד מהוריהם היה זר לסבתא, אבל עקב הקור וסופות השלגים שהיו באותן שנים, היא החליטה להשאיר את התינוק בבית התינוקות. במשך שלושת החודשים הבאים סבתא הייתה מגיעה לבית-התינוקות להניק את ציון, בזמנים ובמועדים שנקבעו. כבר אז החלו להסתובב שמועות על חטיפות של ילדים, וסבתא שדאגה מכך, החליטה להישאר ליד ציון עד כמה שניתן, ולישון על כסא ליד מיטתו.

באחד הימים הגיעו שתי נשים וגבר, שהזדהו כצוות רפואי, לבית-התינוקות של המעברה. סבתא פנתה לבחורה תימנייה שהתנדבה לטפל בתינוקות בבית התינוקות, וביקשה ממנה לברר עם הצוות את פשר מעשיהם. אנשי הצוות טענו כי הם לוקחים את התינוקות לבדיקה בבאר-יעקב וישיבו אותם בתוך שבוע עד שלושה שבועות. סבתא ראתה את אנשי הצוות מוציאים את כל ארבעה-עשר התינוקות, מבית התינוקות לאמבולנס שעמד בחוץ, והרגישה שמשהו מוזר מתרחש. היא החליטה לשמור את ציון אצלה, וביקשה להסתתר עד שיצאו את בית התינוקות, אך הצוות לא אחר לבוא. שתי הנשים והגבר הגיעו גם אל סבתא, וחטפו מידיה ממש את ציון התינוק. הנשים החזיקו את זרועותיה והגבר לקח את ציון מידיה.

מאז אותו יום נעלמו עקבותיו של ציון ועקבותיהם של ארבעה-עשר התינוקות מבית התינוקות.

סבתא, אשה נמרצת, אסרטיבית ואינטליגנטית מאוד, לא ויתרה. היא ושאר הנשים שבניהן נחטפו מבית הילדים פנו כל יום למזכירות המעברה בבקשה להבין לאן נעלמו עקבותיהם. הן עשו זאת יום יום במשך החודשים שלאחר החטיפה ועד לעזיבתם את מחנה העלים בעין שמר. משדרישותיהן לא נענו, המשיכה סבתא לחפש את ציון גם באמצעים אחרים. לאורך השנים ניסתה סבתא ובני משפחה נוספים לאתר את ציון בדרכים רבות ומגוונות; המדור לחיפוש קרובים, מתן עדויות בועדות חקירה ממלכתיות, ראיונות אישיים בתוכניות רדיו ובתוכנית הטלוויזיה "עובדה".

פרשת ילדי תימן החטופים עלתה לכותרות ועל סדר היום הציבורי מספר פעמים בעבר, וזכתה לחשיפה תקשורתית, אשר בעקבותיה הוקמו ארבע ועדות חקירה שונות. כל ועדות החקירה הסתיימו ללא תוצאות או ממצאים מקדמים. למעשה, פרשה זו נשארה פתוחה ועומדת בעינה עד עצם היום הזה.

שתי הנשים והגבר הגיעו גם אל סבתא, וחטפו מידיה ממש את ציון התינוק. הנשים החזיקו את זרועותיה והגבר לקח את ציון מידיה.