שמעה מינס

שמי שמעה, ממשפחת זביב במקור. עליתי לארץ יחד עם בעלי ויחד עם בני הבכור, ציון. ילדתי אותו בדמאר בחג סוכות, בדרך לעדן. זה היה בן שחיכיתי לו הרבה זמן, כי לא נקלטתי מהר אחרי הנישואים וכבר חשבוני לעקרה. כמה שמחנו שנולד. הגענו לארץ בשנת 1949 לעין שמר, שם גרנו ב"חפיץ" עם מיטה אחת בלבד, חלקנו אותה בעלי ואני. את הילד, שהיה בן כמה חודשים ביקשו שאשאיר בבית התינוקות, וכך הייתי מגיעה להניק אותו ואפילו ישנתי כמה פעמים ברצפה של בית התינוקות תחתיו כדי להיות עמו.

אחרי כמה זמן, הגעתי לבית התינוקות ולא ראיתי אותו. שאלתי ואמרו לי שהוא מת. מה מת? איפה הגופה? תראו לי! לא דובים ולא יער. לא גופה ולא שום תעודה. עוד ביקשו שאני אשלם על העלייה שלו ארצה, שאשלם לסוכנות. לא הסכמתי. אמרתי להם שהם לקחו לי את הילד והוא היה בסדר. אמרו לי שאני שקרנית, אמרתי להם "אתם שקרנים!" אז אמרו לי "איך את לא מתביישת". אני סיימתי. לא מתביישת כבר מאף אחדץ

עברנו לצפון, לצוריאל שם ילדתי את ניסים הבן השני ולאחר מכן הגעתי למרכז, להרצליה. פה ילדתי תאומים בן ובת ולאחר מכן בת נוספת.

את הבן ציון לא אשכח לעולם, קראתי לו ציון על שם הר ציון לבקשת אבי.

שמעה מינס לבית זביב

הגעתי לבית התינוקות ולא ראיתי אותו. שאלתי ואמרו לי שהוא מת. מה מת? איפה הגופה? תראו לי! לא דובים ולא יער. לא גופה ולא שום תעודה







אמרתי להם שהם לקחו לי את הילד והוא היה בסדר. אמרו לי שאני שקרנית ואיך אני לא מתביישת