עדותה של דורה וחנון, אחותה של מזל משולם:

הוריי מאיר ניסים ואסתר משולם עלו מתורכיה בשנות ה-50. אבי היה אדם מאוד ציוני שישב בכלא התורכי בגלל פעילות ציונית, לפני קום המדינה. הוא עבר דרך הגבול מתורכיה לסוריה, תפסו אותם בסוריה והסגירו אותם לתורכים, אבי נעצר ועונה. אני נולדתי בתורכיה. עלינו לארץ בשנת 50, הגענו לשער העלייה. התגוררנו במחנה דוד 27, מחנה ג'. היינו שני ילדים - אני ואחי יעקב, אני הייתי בת 7 ואחי היה בן שנתיים. אחותי מזל נולדה ב-5 בינואר 56, ונלקחה ב-20 בספטמבר 56.

זה היה יום חמישי כשהלכתי לבקר את אמי כשהיא נולדה. ביום ראשון הביאו אותה לצריף. היא היתה יפיפיה, ילדה בובה. האחות בטיפת חלב היתה כל כך מרוצה מהניקיון שלה ומהסדר. אמי מתוך דאגה שמה אותה בבית ילדים ליד הבית, כדי שתאכל.

ביום הראשון של סוכות מזליקה (זה היה שם החיבה שלה) הרגישה לא טוב. אמי לקחה אותה לרופא פרטי, הוא לא היה, עוד רופא - גם הוא לא היה. מתוך דאגה לקחה אותה לרמב"ם, הרופאה שקיבלה אותה היתה דר' ארדה (Erde). הרופאה שאלה את אמי מדוע הביאה אותה, ואמרה שאין לה כלום. אמי אמרה שהיא מעט חלשה ולא כל כך אוכלת. דר' ארדה אמרה שתשאיר אותה למעקב.

ברגע שאמי רצתה להיכנס לביתן לשבת עם הילדה יצאה גב' עליזה שמוקלר שהיתה אחות ברמב"ם, וגירשה את אמי. אמרה לה "הביתה הביתה פה לא נשארים". אמי לא ידעה עברית, חזרה הביתה בוכה. אבי שראה אותה בוכה שאל אותה מדוע היא בוכה. אמי אמרה שלא נתנו לה להישאר עם הילדה והיא מודאגת. אבי אמר שילך לשם לראות את אחותי. הוא הלך לשם, הראו לה אותה מעבר לחלון, היא הושיטה אליו ידיים שיקח אותה, אבל לא נתנו לו. הוא חזר הביתה ואמר לאמי - אל תדאגי היא בסדר מחר ישחררו אותה.

בערב של אותו יום הגיעו שני שוטרים למעברה וחיפשו את משפחת משולם, השוטרים הודיעו שמזל משולם נפטרה. אני זוכרת את הוריי יושבים לאור העששית ובוכים, מחכים לבוקר. בבוקר הלכו הוריי לבית החולים וביקשו לקבל את הגופה. שם אמרו להם "שלחנו עם חברה קדישא" ושלחו אותם לבית הקברות בנווה דוד. הוריי הלכו לבי הקברות ושם אנשי חברה קדישא הביאו סדין מגואל בדם קשור ברגליים ובראש ואמרו להם שזו גופת מזל בתם. הוריי ראו את הדם ושאלו - מדוע הדם? מה קרה לה? אנשי חברה קדישא לא ענו וקברו מהר את הסדין המגואל בדם.

מיד אחרי החג התחלנו לשבת שבעה. אותי הוציאו מהבית אל חברים של המשפחה, משפחת אלברט סידי, ששמרו עלי במשך כל השבעה. חשבנו שהיא נפטרה. המשפחה התאבלה עליה כאילו היא מתה. הייתי בת 7, אני זוכרת את הדברים כאילו היו אתמול, יום לפני עוד שיחקתי עם אחותי ולמחרת אמרו שהיא מתה. ביום של הלוויה רצתי לבית הקברות רציתי לראות את אחותי.

אבי נפטר ב-11 בספטמבר 1993. אחרי תקופה של כמה חודשים יצאתי מבית הכנסת והגעתי לחברה תימניה שלי ואני מספרת לה על אחותי מזל שנפטרה, שאמי חשבה שהיא נפטרה מעין רעה. בעלי אמר לי - תגידי אמא שלך זיהתה את הגופה? אז נפל לי האסימון. שאלתי את אמי אם היא ראתה את הגופה. אמי אמרה לי - מי חשב בכלל שמישהו כאן יקח ילדים. מאותו רגע לא הפסקתי לחפש את אחותי.

יותר מ-20 שנה שאני מחפשת את אחותי, הייתי בכל הועדות, בהפגנות ובכנסים, היינו בהפגנות של עוזי משולם. בהפגנה לזכר שלומי אסולין אף עיתונאי לא היה. הלכתי למשרד הפנים והוציאו לי מסמך לפיו מזל משולם - נפטרה. ירדתי לארכיון של רמב"ם וביקשתי לעיין בתיק הרפואי. לא נתנו לי בהתחלה. רק אחרי שאיימתי לפנות לבית משפט נתנו לי לעיין בתיק.

הגענו לשם עם הרב קפלן, רב בית החולים. נכנסנו לארכיון. עיינו שם במסמכים, בתיק הרפואי היה רשום - מזל משולם, אוכלת דייסה, הורים מתורכיה, ובסוף כתוב שהיא נפטרה מהתקף לב. על המסמך עם סיבת הפטירה חתום דר' גריפל.

בשעתו פורסמה בעיתון כתבה על עליזה שמוקלר ובעלה עם תמונה שלה. שאלתי את אמי אם היא תדע לזהות אותה, אמי אמרה לי בספניולית - "היא אצלי בין העיניים". אמי גם אחרי עשרות שנים זיהתה את עליזה שמוקלר. אמי נפטרה עם הכאב שלא ראתה אותה.

בתיק החקירה מופיעה תעודת רישום פטירה ועליה החותמת "מבוטל". הועדה לא הסבירה מדוע מופיעה הודעת ביטול על תעודת הפטירה.

כתבה של אמיר זוהר על בית האומנה של דר' שמוקלר בחיפה פורסמה בעיתון מעריב סופהשבוע