מרגלית מספרת: עליתי לארץ בשנת 48 והתחתנתי עם יחיא (יחיאל). ילדתי בשנת 1949 בן ושמו אברהם, בבית החולים דאג׳ני ביפו. אחרי שבועים בערך אמרו לי ומאחר והילד צריך להתחזק והיו לו כאבי בטן שיישאר בבית החולים בינתיים. אחרי חמישה ימים כשאני הולכת להניק אותו ולראות אותו פעמיים ביום אמרו לי כי התינוק מת. לא הראו לי גופה או תעודת פטירה. בעלי חזר מן הצבא וביקש לראות את התינוק, לא נתנו לו. הוא צעק והזמינו לו משטרה שעצרה אותו לעשרים וארבע שעות.

במשך שמונה עשרה שנה קיבלנו על הילד המת כביכול מענקים מביטוח לאומי. אחרי שמונה עשרה שנה באו אלינו מהצבא. בעלי זיכרונו לברכה נאלץ לחתום כי ככל הידוע לו הבן נפטר אף שמעולם לא ראה גופה או קבר. ביטוח לאומי דרשו מאיתנו את הכסף חזרה. במשרד הפנים אברהם עדיין רשום אצלי בתעודת הזהות. כשחליתי לפני חודש צעקתי כל הזמן לאברהם שיבוא, שיבוא אלי. כל יום שישי אני מדליקה נר בשבילו. אני מקווה לראות אותו עדיין.