בתמונה, היחידה שנותרה שלה, גמרה (לבנה) פריאנטי, בת להורים ילידי טוניס, שעלו לארץ בשנת 1952 והשתקעו במושב גילת. מספר חודשים לאחר מכן כשהיא בת שנה וחצי התעוררה עם חום ודלקת עיניים. רופא המושב בו התגוררו בדרום הארץ הורה להעבירה לבית החולים הדסה (בירושלים דווקא, מרחק רב) וכך עשו הוריה. היא אושפזה ואחרי מספר ימים באו לבקרה אמה ודודתה. היא כבר החלימה והבריאה, ונותרה עם תחבושת בעין אחת, אבל נותרה באישפוז.
מדוע נותרה שם? שאלתי. ככה זה היה אז, נעניתי. לא שאלו שאלות.
הן שבו לביתן.
מספר ימים לאחר מכן התקבל מברק במושב: בתכם מתה. אביה ודודה מיהרו לבית החולים אך נתקלו בחומה בצורה. גופה לא ראו, גם לא קיבלו תעודת פטירה או מקום קבורה. הצוות הרפואי השיב את פניהם ריקם והם חזרו כלעומת שבאו.
האמינו? שאלתי, ונעניתי: לא האמינו שהממסד ישקר. זה היה אז.