חסן ויונה (חממה) סאלם

אני מוסר עדות זו בעניין חטיפתה של אחותי סאלם הדסה ותאומה סאלם יצחק, אשר נולדו בתאריך 11.12.1952.

אמי, הגב' סאלם חממה ז"ל, ת.ז. 01033069, (שמה שונה לימים לשם שלומי יונה) ילדה את התאומים הנ"ל בביתה אשר במושב עמקה (בכפר הנטוש). לאחר מספר ימים הגיעה נציגה רפואית מלשכת הבריאות בעכו (רופאה או אחות למיטב ידיעתי) בג'יפ מלווה בנהג וביקשו לקחת את התאומים שנולדו לתקופה של חודש לבית ילדים בבית החולים 'העמק' בעפולה. ההסבר שניתן על ידם להצעתם זו, היא למען תשוב אמי לכוחה ולבריאותה שלאחר הלידה. אמי לא הסכימה בתחילה, אך שוכנעה לכך ע"י אבי (בעלה) מר סאלם חסן (אשר לימים שונה שמו לשם שלומי יפת, ת.ז. 01033068), שסבר בתמימותו שזו פתרון שיטיב עם אמי ועם הילדים. למוטב להוסיף, כי בביתם היו זה מכבר שלושה ילדים קטנים, שני בנים ובת.

באותה העת סבם של הילדים, אביה של אמי, מר יחיה עובד, ואחיה של אמי, מר סעדיה מנצור התגוררו בעפולה, וביקרו את הילדים מדי יום בבית החולים. על פרק ידם צמידים עם שמות הילדים אשר סופקו על ידי בית החולים או אחות הקופה.

לאחר כחודש ימים, מר סעדיה מנצור הגיע לבית הורי במושב עמקה ובישר להם שניתן לקחת את התאומים מבית הילדים. אמי התלוותה אליו לעפולה (היא לא הכירה את הדרך ולא דיברה עברית). למחרת היום הגיעה עם אביה לבית החולים וביקשה לקחת את הילדים. בבית החולים נאמר להם כי שני הילדים נפטרו, וזאת לאחר שמספר ימים קודם לכן ראה אותם הדוד סעדיה בבית החולים בריאים ושלמים. לאחר מספר שעות של ויכוחים קולניים נאמר להם שהבן, יצחק, בחיים והוא נמסר לאמי. לגבי הילדה הדסה, התעקשו בבית החולים כי היא נפטרה. במהלך כל הויכוח דרשו אמי ואביה לראות ו/או לקבל לידיהם את גופת הילדה שנפטרה לקבורה, וכמו כן לקבל עבורה תעודת פטירה. בבית החולים נאמר להם כי הילדה כבר נקברה וכי אין תעודת פטירה. (רק כעבור מעל לארבעים שנים, לאחר הועדה השלישית שחקרה את אירועי חטיפת ילדי תימן, הונפקה ונמסרה למשפחה תעודת פטירה עבור הילדה).

אמי, ברגשות מעורבים, מיהרה לעטוף את הילד שנמסר לה במעיל ולהסתלק מבית החולים מחשש ממה שעלול עוד לקרות שם.

בשנות ה-50, בתקופת הצנע, קיבלה משפחתי קצבת מזון גם עבור הילדה הדסה שנפטרה לכאורה. כמו כן, כ-17 שנים לאחר מכן קיבלו התאומים צווי גיוס – הן יצחק שהוחזר לאמי, והן הדסה שנטען לגביה שנפטרה.

יפת שלומי

לאחר מספר שעות של ויכוחים קולניים נאמר להם שהבן, יצחק, בחיים והוא נמסר לאמי. לגבי הילדה הדסה, התעקשו בבית החולים כי היא נפטרה. במהלך כל הויכוח דרשו אמי ואביה לראות ו/או לקבל לידיהם את גופת הילדה שנפטרה לקבורה, וכמו כן לקבל עבורה תעודת פטירה. בבית החולים נאמר להם כי הילדה כבר נקברה וכי אין תעודת פטירה.