הורי דוד ושרה (זהרה) כוכבי עלו הגיעו למחנה המעבר בעדן ב-1944 וקצת לאחר מכן עלו באניה ארצה. באניה אמי סייעה לאשה תימניה צעירה אחרת ללדת את בתה הבכורה, הורי והזוג שהיא עזרה להם ללדת נשארו חברים קרובים עד ליום מותם. עם עלייתם ארצה הם הגיעו לבית ליד, אמי היתה מרפאה ומיילדת בתימן. הם עלו עם ילדה בת שנה וחצי, חנה. אמי התבקשה לעשות תורנות במטבח, היא אמרה שיש לה ילדה קטנה ושהיא לא יכולה לעזוב אותה, אבל זה לא עניין אף אחד. חנה הצטננה ואושפזה ברמב"ם. אמי היתה מבקרת אותה כל יום. בכל פעם שאמי הגיעה לביקור האחיות היו נוטלות ממנה דם. באחת מהפעמים שאמי הגיעה אמרו לה האחיות שחנה מתה. אמי ביקשה לראות את הילדה, היא היתה בעצמה מיילדת ומרפאה וידעה איך לזהות מצב של ילד. בביה"ח אמרו לה ללכת ולחזור ב-14:00 לקבור את הילדה איתם. אמי חזרה הביתה וסיפרה את זה לאבא שלי, אבא שלי התעלף.

הם הגיעו לביה"ח בצהריים, ואז אמרו להם - כבר קברנו אותה. אמי צעקה ודפקה שם על הדלתות "איפה קברתם אותה?!?" הם סילקו אותם משם, אפילו ללא תעודת פטירה.

הורי ישבו שם על המדרכה וזעקו ובכו.

הורי איבדו שלושה ילדים בתימן, אבי כתב לסבא שלי שנותר בתימן שהוא איבד גם את הילדה הרביעית, סבי קיבל את האיגרת וחלה במשך שנה שלמה.

אמי לא רצתה לדבר על זה יותר מאז. אחותי ואני ניגשנו לכנס בראש העין למתנ"ס והעברנו את פרטי המקרה ללא ידיעת הורי.

תמר עוקשי

* תיק על שם חנה כוכבי (שרעבי) (בשיבוש שם המשפחה - מופיעה ככורבי) נמצא בארכיון המדינה, פרטי המקרה הגיעו לועדת שלגי שקבעה כי "לא אותרו כל ממצאים המאפשרים קביעה לגבי גורל הנעדרים". חנה כוכבי נכללה ברשימת 57 הילדים הנעדרים שלא אותרו.