סבתא שלי חממה (יונה), באחד הימים הרגישה שכבר יש לה צירים וחיכתה עד הלילה שכולם ישנו ואז היא ילדה כשחברה שלה עזרה לה ללדת.

ובבוקר שכולם קמו הם שמעו את הבכי של התינוקת .

היא עלתה למטוס בעזרת יהודי שעזר לסדר את רשימת האנשים שעולים למטוס כשהוא שמע שהיא ילדה הוא הלך וביקש שהיא באותו היום תעלה למטוס.

לפני שהם עלו למטוס הכפריים שהיו באיזור אמרו להם שכדי להם להוריד את הבגדים המסורתיים שהם לבשו, הם אמרו לנו שהבגדים כבדים בגלל התכשיטים שהיו תפורים עליהם ובגלל זה המטוס לא יתרומם,הם האמינו להם ,וכולם החליפו בגדים והשאירו להם הכל .

הם עלו למטוס ואחרי כמה שעות היו בדרך לירושלים למחנה עולים תלפיות.

במחנה רשמו את השמות שלהם ועשו להם בדיקות דם כדי לראות שכולם בריאים.

אחר כך הגיעו אחיות שביקשו מכל מי שהיה לה תינוק להביא אותו ,הם לקחו גם את התינוקת שלה ואמרו לה לבוא בבוקר להניק אותה.

כל המבוגרים נישארו לישון בחוץ והתינוקות נילקחו למקום סגור .

בגלל הבלגן שהיה סבתא וסבא לא מצאנו אחד את השני ורק בבוקר ניפגשנו.

במחנה "תלפיות" הם נישארו בערך שבוע ואז באו לקחת אותם למחנה עולים בעין שמר .

בדרך לעין שמר נתנו לה לשים אותה על הברכיים שלה עד שהן הגיעו .

כל האימהות עם התינוקות נסעו באמבולנס ולא בהסעה הגדולה וכשהם הגיעו לעין שמר, כבר היה להם מיטות לישון עליהם ואת התינוקות שמו בבית תינוקות.

הן ישנו במיטות שהיו בתוך האוהלים וחדר התינוקות היה ממש מול המקום שכולנו ישנו בו.

היא קראה לתינוקת שלה מאשה ,כי הייתה אחות שקראו לה מאשה שמאוד אהבה את התינוקת שלה שהייתה מאוד יפה עם עינים כחולות ,כל פעם היא רצתה להחזיק אותה ולהאכיל אותה אז היא ביקשה ממנה לקרוא לילדה בשם שלה בגלל שאין לה ילדים.

(זה מה שסבתי אמרה כשדיברנו איתה):"אני בטוחה שהיא הייתה שותפה בהעלמות של הילדה".

בעין שמר ,כל יום הן היו הולכות להניק את התינוקות עד שיום אחד היא ראתה כמה נשים לבושות בבגדים מאוד יפים עם שרשראות .

הן ניראו נשים עשירות וכששאלה את אחת האחיות מיהן היא אמרה לה שהן אמריקאיות שתורמות כספים והן באו ליראות איך מטפלים בתינוקות.

היא וגיסתה עמדו בצד ,לא כל כך הן הבינו מה הם דיברו אבל הן ראו שהן מצביעות על חלק מהתינוקות ,שאחר כך נעלמו .

אחרי שלושה ימים קראו לה ולעוד כמה נשים ואמרו להן שהתינוקות שלהם חולים ולוקחים אותם דחוף לבית חולים.

סבתא שלי אמרה שהתינוקת שלה אוכלת יפה ,מחייכת וניראת בריאה והיא לא מסכימה שיקחו אותה לפני שהיא קוראת לבעלה .

האחות אמרה לה ללכת לקראו לבעלה .

היא רצתה לקרוא לו וכשחזרה לבית התינוקות עם בעלה אמרו לה שלקחו כבר את התינוקת לבית חולים ועוד שלושה ימים יחזירו לה אותה .

אחת האחיות שהייתה המתורגמנית שלהם ודיברה איתן בתימנית שיתפה איתם(האמריקאיות) פעולה ואמרה לה "מה את רוצה שהיא תמות ?! יחזירו לך אותה עוד שלושה ימים" .

אחרי שלושה ימים הם שמעו שקוראים ברמקול "משפחת חוברה, לבוא דחוף לבית התינוקות ".

בעלה והיא שמחו מאוד כי חשבו שהחזירו להם את התינוקת וכשהגיעו לשם אמרו להם שהתינוקת ניפטרה וניקברה אתמול בלילה ביחד עם עוד כמה תינוקות והם צריכים לחתום על איזה מסמך,בעלה אמר שהוא לא חותם ושהוא רוצה ליראות את הילדה המתה .

אמרו לו שאי אפשר לפתוח את הקבר ואין מה לעשות שניהם בכו ובעלה אמר שהילדה לא מתה ושהם לא הולכים לשבת שבעה.

משפחה אחרת שעברה בדיוק את אותו סיפור ישבה שבעה במחנה ואחרי שמונה ימים החזירו לה את התינוק ,הם התחילו להבין שמשהו לא טוב קורה.

והמשפחה הזאת לקחה את התינוק וברחה מהמחנה.

חברה שלה רצתה גם את התינוקת שלה בחזרה והתחילה ללכת אחרי הרופא,משכה לו כל הזמן בחלוק וצעקה שהיא רוצה את התינוקת שלה בחזרה היא לא וויתרה עד שאחת האחיות אמרה לה שיש חדר בצד שאסור לפתוח אותו כי התינוקות מדבקים ,שהיא תלך בשקט לשם ותיבדוק אם התינוקת שלה שם ,היא ניכנסה בשקט לחדר וראתה שם 5 תינוקות שאחת מהן היא שלה היא לקחה בשקט את התינוקת וגם ברחה מהמחנה .

חבר אחר שלנו הלך למשרדים הפך את השולחנות ואת הכיסאות ואמר שהוא לא יוצא עד שמחזירים לו את התינוק,אחרי כמה דקות אמרו לו שהוא יכול ללכת לצריפין כי יש שם תינוקות חולים ואולי הוא ימצא שם את בנו .הוא הלך מצא אותו עם עוד כמה תינוקות על הריצפה, משחקים.

גיסתה שילדה תינוקת במחנה החביאה אותה מיתחת למיטה ורק כשלא היו בסביבה אחיות היא הייתה מוציאה אותה.

הם לא עשו בלגן אבל התעקשו לראות את התינוקת המתה ,אמרו להם להגיע מחר ויביאו אותה.

למחרת קראו לה לבוא והראו לה מדרגות יורדות ,אמרו לה לרדת במדרגות ויש שם ארגז עם בד שהתינוקת עטופה בו .

היא ירדה בפחד למטה והגיעה לארגז עם הסמרטוטים היא התחילה להרים בזהירות סמרטוט ועוד סמרטוט ועוד סמרטוט עד שהגיעה לקרקעית והתינוקת לא הייתה שם.

היא עלתה למעלה ובכתה שאין כלום ושהיא רוצה את התינוקת שלה ,אמרו לה שאי אפשר לפתוח את הקבר.

בעלה שראה אותה בוכה כל כך הרגיע אותה ואמר שאין מה לעשות צריך להשלים עם זה שהתינוקת איננה .

במשך שנתיים כל בכי של תינוק שהייתה שומעת ניזכרה בה, הציצה בכל עגלת תינוק שעברה לידה והמשיכה לחפש אותה עד שנולדה לה תינוקת חדשה ומאותו היום החליטה לשכוח אותה.

הבן שלה אמנון החליט לחפש אחריה בשנת 1985 ומצא שהיא עזבה את הארץ בשנת 1963.