אסתר כהן

עליתי בשנת 1949 מתימן, הייתי צעירה מאוד בת 16 וחצי, יתומה. בעלי היה חולה ואביו נפטר במטוס בדרך לכאן. הגענו לראש העין ואני עם בטן בהריון. הרגשתי ממש לבד, גם לא ידעתי את השפה העברית וגם לא הייתי עם משפחה גדולה. רק הסבא של בעלי. ילדתי באוהל את הבן הבכור בעזרת מיילדת שהייתה שם. הילד היה יפה ובריא רק שהייתה לו פריחה קלה בפנים, קצת פצעים לא יותר. משהו רגיל שהיום אני יודעת שיש להרבה תינוקות, פשוט אז הייתי צעירה ולא מבינה.

המיילדת אמרה לי לקחת אותו לבית החולים צריפין שרופא יטפל בו. אשפזנו אותו בצריפין ואמרו לנו ללכת ולחזור למחרת. חזרתי בליווי הסבא של בעלי.

מסרו לנו שהתינוק מת. ניסיתי לשאול ולברר קצת יותר, איך תינוק מת מפצעים בפנים בדיוק אבל האחות צעקה עליי "ילדה, לכי הבייתה. אין ילד. הוא תינוק. נפטר"". הסבא של בעלי ניסה להתווכח והתעקש וזה לא עזר.

חזרתי בוכיה למעברת ראש העין ולא עצמתי עין כל הלילה. כל החיים אני סוחבת איתי את זה, בעלי ז"ל כאב לו מאוד על ההיעלמות של הבכור. כמה הוא רצה לראות אותו

הלכתי לוועדת קדמי בירושלים, אני זוכרת את התוקפנות של השופט. כמה הוא היה חסר סבלנות והרגשתי שממש חבל שהגעתי להעיד בוועדה. התנהגו אלינו כאילו באנו לשקר. מה אני צריכה מהמדינה? שרק יגידו את האמת, שהיה חטיפות.

אפילו שאני לא נקשרתי אליו. אבל סבלתי. סבלתי בהריון, בלידה, אז זה נותן, הרגשה פנימית... תינוק לא בא סתם לעולם. סובלים קודם

אסתר כהן

אפילו שאני לא נקשרתי אליו. אבל סבלתי. סבלתי בהריון, בלידה, אז זה נותן, הרגשה פנימית ... תינוק לא בא סתם לעולם. סובלים קודם







הלכתי לוועדת קדמי בירושלים, אני זוכרת את התוקפנות של השופט. כמה הוא היה חסר סבלנות והרגשתי שממש חבל שהגעתי להעיד בוועדה. התנהגו אלינו כאילו באנו לשקר. מה אני צריכה מהמדינה? שרק יגידו את האמת, שהיה חטיפות.