אריאלה רייטר

אמי עלתה מתורכיה כשהיתה בת 17 כמעט, כשהיא בהריון, והתגוררה עם משפחתה בשכונת מחנה יהודה בירושלים. האב לא ידוע יתכן שהוא היה חבר שלה באיזמיר, כך בכל אופן טוענת משפחתה. היא חלתה בדיזנטריה והחום הגבוה גרם לה ללידה מוקדמת בחודש השביעי, ואני נולדתי פגה בבית החולים שעריי צדק. יום או יומיים אחרי הלידה לפי המסמך שיש בידי, הועברתי לויצו ירושלים, שם שונה שמי מיוספה ליעל.


כשמצבה של אימי הביולוגית השתפר היא ביקשה לראות את התינוקת - בבית החולים טענו שהיות ונולדתי פגה לא שרדתי. ומאז ועד יום מותה היא לא הפסיקה לחפש אותי ברחובות ירושלים, כך סיפרו לי אחיותיה וחברה טובה שלה. מה שהיא לא ידעה זה שהועברתי לויצו תל אביב, ובגיל 5 חודשים אומצתי ע"י הורי המאמצים, ששינו את שמי לאריאלה. שנים היתה לי תחושת בטן וארועים שונים בחיי מהם הבנתי שאני אינני בתם הביולוגית. הבנתי זאת לאור עובדת גילם המבוגר, וגם בעקבות "לחשושים" מאחורי גבי ומכמה "נשמות טובות" ממשפחת אמי המאמצת.


ניסיתי לשוחח עם הוריי על כך אבל הם רק הלכו והסתגרו והתבצרו בעמדתם, הם טענו שהם ורק הם הורי ואין לי הורים אחרים ואיך אני מעיזה לחשוב כך. יש לציין שהורי המאמצים הם ההורים שכל ילד היה רוצה שיהיו לו - לומר שגדלתי כמו נסיכה זה כלום לעומת מה שהם העניקו לי.

אימי המאמצת נפטרה לפני 40 שנה כשאני בעצמי כבר הייתי אמא לשלושה ילדים, וגם אז אבי המאמץ סרב לדבר על כך. לפני 30 שנה בזמן שיפוץ שנערך בדירתו, מצאתי בתחתית מגירה את המסמכים שהסתירו ממני, ממש כאילו יד נעלמה כיוונה אותי לשם. אך גם אז כשכל ההוכחות בידי עדיין לא הצלחתי לפתיחות והודאה מצד אבי המאמץ ומפני שלא רציתי לפגוע ברגשותיו ובזכרונה של אמי, פעלתי בדרכי ובשקט מבלי שידע.

היות והיה לי רק את שמה של אימי הביולוגית בלי מספר תעודת זהות או מ"ס תעודת עולה העלתי חרס בידי, ואני בכלל חיפשתי את אבי לפי שם המשפחה.
לא תארתי לעצמי שזה בעצם שם נעוריה ושהיא בעצם לא היתה נשואה ולכן הגעתי למבוי סתום. אחרי עשרות טלפונים לפי שם המשפחה לכל מי שהתגורר בירושלים גם אז לא מצאתי
ורק לפני כ 16 שנים, אחרי שאבי כבר נפטר הבריק במוחי רעיון, היות והיא עלתה מתורכיה אז יתכן ויש רישום עליה באירגון עולי תורכיה. פניתי אליהם בפקס והם חזרו אלי ואכן היה רישום אבל הם לא חידשו לי יותר מידי, שכן היא נישאה מחדש לא היתה שום דרך לדעת מה איתה ואיך היא נקראת אחרי נישואיה.


פניתי גם לויצו ירושלים וביקשתי לפתוח את תיק האימוץ. בתיק האימוץ, שדרך אגב נימצא בויצו תל אביב, היו את אותם מסמכים שהיו גם לי, וגם שם לא חידשו לי דבר, ולא יכלו או לא רצו לעזור לי. אחרי כמעט שנה פנו אלי מאירגון עולי תורכיה, וספרו לי שיש אדם בירושלים שכל התעסקותו היא מורשת יהודי תורכיה וסיפורי עליתם לארץ ושם משפחתו כשם משפחתה של אימי הביולוגית. הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו ובשיחה התברר שהאיש הזה הוא דודי, אחיה של אמי הביולוגית.


וכנאמר ניסתרות הן דרכי האל, ובדרך לא דרך כשכבר איבדתי תקוה לדעת מהיכן באתי ומה מוצאי ומי היא אמי הביולוגית, מצאתי את משפחתי ויש לי שתיי אחיות ואח ומשפחה ענפה בכל הארץ כמעט. נפגשתי עימם והם קיבלו אותי אליהם כאילו גדלנו יחד. אנחנו ביחסים מצויינים מאז. את אימי הביולוגית לא יצא לי להכיר לצערי - היא נפטרה שנתיים קודם לכן מהמחלה הארורה.

ובשוליי הדברים - אחרי שכבר מצאתי את משפחתי הביולוגית, פניתי לחברות קרובות מאוד של הורי, שידעו כל השנים ושתקו. מצאתי את אחת מהן בקיבוץ גבעת ברנר,
והיא סיפרה לי שבעלה עזר להורי המאמצים לקנות אותי בכסף. והרבה! הוא אף התנדב להסיע אותי מויצו תל אביב ברכבו לביתם מכייוון שהורי לא היו ניידים. הדוד הזה נפטר אף הוא והרבה מהסוד ההוא הלך איתו הדודה (כך קראתי לה כל חיי) לא ידעה למי שולם וכמה. מה שעוד היא ידעה לספר לי זה שאמי המאמצת עברה בשנת 49 בשעריי צדק בירושלים
כריתת רחם בגלל זהום, ואז הוצע לה לאמץ אותי, אחרי שהיה ברור שלעולם לא תוכל ללדת בעצמה.

אני מפרסמת את הדברים מתוך רצון לסייע ולתרום לגילוי האמת, אם אעזור ולו לעוד מאומץ/ת אחד/ת שיאזרו אומץ, ובעקבות סיפורי ימצאו את הוריו הביולוגיים - דייני.

אריאלה רייטר

כשמצבה של אימי הביולוגית השתפר היא ביקשה לראות את התינוקת - בבית החולים טענו שהיות ונולדתי פגה לא שרדתי. ומאז ועד יום מותה היא לא הפסיקה לחפש אותי ברחובות ירושלים, כך סיפרו לי אחיותיה וחברה טובה שלה. מה שהיא לא ידעה זה שהועברתי לויצו תל אביב, ובגיל 5 חודשים אומצתי ע"י הורי המאמצים.







אחרי שכבר מצאתי את משפחתי הביולוגית, פניתי לחברות קרובות מאוד של הורי, שידעו כל השנים ושתקו. מצאתי את אחת מהן בקיבוץ גבעת ברנר,
והיא סיפרה לי שבעלה עזר להורי המאמצים לקנות אותי בכסף. והרבה.