שם אבי: שמעון חלפון, אמי: מרגרט בתעודה, אבל נולדה בשם גיטה. האח שנחטף היה עמוס בנימין. היה הבכור. נולד ב43. ההפרש ביננו ארבע שנים. נולדו אחרי המקרה עוד שלוש אחיות נוספות.

אמא לא נתנה לנו לנשום מאז. הייתה בחרדות ולא נתנה לנו לעלות בקושי לאוטובוס מרוב הפחד.

אסתר, ברחו מטריפולי, תוניס 1949 הגיעו לארץ בגלל הפרעות. עמוס היה ירוק עיניים וזהוב שיער- בתוניס היו אומרים לאמא שהילד הזה נראה נוצרי. אמא שלי ילדה באונייה, אוניית גלילה, אוניית מעפילים שהגיעה לארץ דרך מרסיי. למחרת הלידה אמרו להם שהתינוק מת ולא ניתן להחזיק אותו באנייה ולכן זרקו אותו לים ולא הראו להם אותו. עד היום יש לנו ספקות ותהיות בקשר לזה. כשהגיעו לארץ בחיפה (ככל הנראה שער העליה) בתאריך 25/07/49, מיד לקחו אותה לרמב"ם. אבי, שאגב היה רואה חשבון והבין דבר או שניים, היה בבית חולים כדי לעקוב אחר מצב של אמא ולאחר מכן חזר למאהל - הילד עמוס היה אז בן שבע. כשהוא חזר למאהל, השכנים אמרו שהוא נפל, הייתה לו שריטה בברך. אבא לקח אותו לרמב"ם שיחבשו לו. לא נתנו לו להיכנס. אמרו לו להמתין בחוץ ולקחו את הילד. שלחו אותו ואמרו שיחזור מחר. למחרת מסרו לו שהוא מת. לא הראו גופה ולא תעודת פטירה, לא איפה נקבר... אמא שלי שהייתה גם ככה שבורה, אחרי לידה, חולה ותשושה, אחרי האובדן (או חטיפה של התינוק שילדה באוניה) הייתה צריכה להתמודד עם החטיפה של נינו, עמוס בנימין.

חשוב לי להדגיש ואולי להזכיר אם אחד המאומצים קורא את המילים האלו: הכינוי של עמוס בנימין היה נינו, עד גיל שש לפחות כך תמיד קראנו לו. אם הכינוי הזה נשמע לך מוכר או מצלצל בבקשה אל תהסס. אני הייתי אז בת שנתיים כשאירעה החטיפה. כיום אני בת 69 אני רוצה לזכות לראות את האח שלי שמאז לא ראיתי.

אסתר חלפון